הקשר החברתי

עסקים וחברה, יזמות ופילנתרופיה

הקשר החברתי header image 4

אינדי נגב: יצירה התנדבותית וכוחות שינוי בחברה

7 באוקטובר, 2010 מאת Asaf
ניתן להגיב

לנחמנים יש אומן, לאוהבי מוזיקה אלטרנטיבית יש את מצפה גבולות. היום (יום חמישי 7 אוקטובר 2010) יפתח 'אינ-די-נגב' – פסטיבל המוזיקה לאמנים עצמאיים שלא חתומים בחברות התקליטים הגדולות ולא מככבים ברשימות ההשמעה של תחנות הרדיו.מה שהתחיל מרעיון של כמה חברים שחזרו מהודו ורצו "לשמוע מוזיקה בכיף, ואולי גם להעביר כובע בסוף הערב לכיסוי העלויות" מסתמן ככינוס החובה השנתי לכל מי שמופיע או מבקר במשולש המועדונים לבונטין7-אוזןבר-בארבי  (טוב, לא בדיוק משולש, יש גם את קפה ביאליק, בלום בר ועוד כמה מקומות מעולים בעיר). מעין נדידת חסידות מוזיקלית מתל-אביב אל מצפה גבולות, על גבול מצרים-עזה.
את הפסטיבל מארגנת קבוצה מדרום הארץ, כארוע ללא כוונות רווח. רוב העבודה, אם לא כולה, מתבצעת בהתנדבות על ידי צוות הקמה שמגיע כשבועיים לפני הפסטיבל כדי לבנות את הבמות ולהכשיר את השטח לקראת הגעה של כ-4000 איש (נכון ללפני שנה, וגם השנה כל הכרטיסים אזלו). מצפייה בכמה סרטוני יו-טיוב על הפסטיבל אפשר להתרשם שהמשתתפים, ובמיוחד מי שמתנדב בצוות ההקמה, עוברים חוויה מיוחדת שלא רחוקה כנראה מכל התעלות רוחנית אחרת. חלק מסבירים שזו העובדה שבדרך כלל הם מופיעים לפני כמה עשרות אנשים ופתאום ניתנת להם הזדמנות לחגוג עם עוד אלפים, כמובן שגם הנוף והיציאה מהעיר מכוונים את המשתתפים לחוויה אחרת, שונה מהאופן הרגיל של צריכת מוזיקה. אין בזה משהו חדש, ותוכלו לשמוע השוואות לבורנינג מן ("אבל בלי כל החרטא מסביב") בארצות הברית, או לגלסטנברי באנגליה, ומעל לכל אלה, הפך כבר מביך להגיד: וודסטוק.

סוד הקסם ההתנדבותי

מה שבהתחלה הפתיע אותי הוא הדמיון לרציונל של פסטיבל רוסקילד מדנמרק (עליו כתבתי כמה פוסטים למטה): התארגנות לקמפינג מוזיקלי רב-משתתפים, ששם לו מטרה מרכזית להיות מבוסס על עבודת מתנדבים, כמה שפחות מסחרית, ולאפשר למשתתפים בו (כולל הקהל) ליצור תוך התחשבות בסביבה. בישראל נוסף גם הרעיון של הוצאת ההתרחשות התרבותית אל מחוץ למרכז הארץ. אני חושב שאמנות בכלל, ויצירה בשלב הלא ממוסד שלה במיוחד, הם סוכנים מרכזיים ביצירת שינוי חברתי (במובן הסוציולוגי ובמובן הסוציאלי גם יחד). לא מפתיע לראות כאלו ביטויים חגיגיים של יזמות חברתית צומחים מתוך התסיסה הזו. מפתח נוסף, וחשוב להבנת סוד הקסם של פסטיבלים כאלו, הוא המרכיב ההתנדבותי. התנדבות הולכת יד-ביד רעיונית עם יצירת אמנות לא ממוסדת, וזאת מפני ששתיהן מבטאות את מה שהשוק והמדינה לא מאפשרות בדרך כלל: את העשייה מתוך רצון לא תועלתני, עשית דבר מתוך רצון פשוט – לגעת בזולת באשר הוא, ולא מתוך כוונה למכור לו עוד דקות שיחה לטלפון, או לשכנע אותו לתת למפלגה כזו או אחרת לייצג אותו במוסדות השלטון (ועל מוסדות הרווחה עליהם השלטון מופקד).

פינה חמה בלב האנתרופולוג

אנתרופולוגים שומרים מקום חם בלב לפסטיבלים מהסוג הזה. שבו התארגנות על בסיס גדול של מתנדבים והתכנסות למשך זמן טקסי מוגדר מראש, מאפשרת לנוכחים להרגישי משהו שונה מהיום-יום. לצאת מהזהות הקבועה יחסית שלהם, לצאת מהמבנה המקבע אל עבר הצמיגי והבלתי מתעצב, ומעל לכל, פשוט לחוש תחושת הזדהות גדולה עם בני-אדם באשר הם – לחוות קומיוניטאס (מושג שפיתח ויקטור טרנר). השנה אני הולך לגלות את כל זה מקרוב.

טריילר לסרט 'חיפושיות שחורות' – שמתעדת את הפסטיבל

לסרטון ארוך יותר – שמאפשר להרגיש את רוח הפסטיבל

תגיות:   · · · · · ניתן להגיב.

מחשבות על הופעתו של היזם החברתי הפנים ארגוני

1 באוקטובר, 2010 מאת Asaf
ניתן להגיב

גיליון הסתיו של סטנפורד לחדשנות חברתית  (Stanford Social Innovation Review), שהוא כתב העת הניהולי המוביל (אם לא היחיד) שמוקדש ליזמות חברתית, מציג מאמר של ג'ודית סמואלסון (Judith Samuelson) בשם 'עסקים גדולים משנים: יזמות פנים ארגונית היא התשובה לעוולות של העסקים'.(Big Business Matters: Social intrapreneurship is the answer for business’s woes)

במאמר מציעה סמואלסון לשנות כיוון בתאגידים הגדולים: במקום לעודד את התאגיד לפעול באופן מוסרי היא קוראת לעודד את המנהלים ואת העובדים לפעול כך ברמה אישית וליזום מתוך הארגון פעולות ותוכניות פילנתרופיות. המאמר הזה מעניין מאד מפני שיתכן והוא מצביע על כיוון אפשרי חדש שהשיח על אחריות חברתית של תאגידים הולך אליו, מה שכמובן משקף שינוי בשיח החברתי בכלל.

בין 'מעלה' למנהלת קשרי הקהילה (תראו  איזה יופי – תרמנו)

בקריאה לעודד את העובדים בתוך הארגון ופחות את המדינות של התאגיד כולו לפעול מוסרית, מסתתר משהו חדש-ישן. בעצם, כבר זמן רב גם המחקר האקדמי משקף את התחושה שיודע כל מי שנוכח בפעילויות ובכנסים של ארגון 'מעלה': יש מתח בין השפה של 'אחריות חברתית' ברמה התאגידית לבין מה שקורה בשטח. כך לדוגמה, בעוד הנציגים של ארגון מעלה מתעקשים (בהשפעת הספרות הניהולית המובילה בעולם) לפנות לשיקולי עלות-תועלת לארגון כולו (לדוגמה דרך ייסוד מדד מעלה הבורסאי), נציגי התאגידים השונים, המנהלים שנוכחים באותם כנסים שמארגנת 'מעלה', ממאנים לאמץ את השפה של אחריות כוללת, ונוטים להצביע על פרויקטים טובים בודדים שעשו, כלומר מקרי תרומה-פילנתרופיה ממוקדים. המנהלים נמנעים מלהציג כיצד (ואם בכלל) התאגיד שבו הם עובדים אכן מחויב להתנהלות מוסרית ואחראית כלפי הקהילה, כלפי העובדים שלו, כלפי משאבי הטבע והסביבה בהם הוא משתמש.

והנה מגיע מאמר שקורא ליישם את מה שכבר קורה בפועל, בשטח. במקום לפנות לשיקולי הרווח-הפסד של התאגיד כולו, נפנה ונעודד את המנהלים בדרגות השונות לפעול להקים יוזמות ממוקדות חברתיות לטובת הקהילה והסביבה, ולפעול מוסרית כמנהלים.

בין תאגידים רעים לאנשים טובים

אז מה כאן החידוש? נדמה שהכותבת לא מודעת למתח שהיא יוצרת, אבל יש כאן בעצם הסכמה עם הביקורת שמשמיעים המבקרים הכי קיצוניים היום נגד התנהלות התאגידים הרב-לאומיים שטוענים: 'הם פשוט לא יכולים להתנהל באופן מוסרי'. אולם בעוד מבקרי התאגידים קוראים או לממשלות להתערב יותר, ואפילו להתערב בפעילות תאגידית מחוץ לטריטוריה של המדינה, בהן הן מקיימים את העוולות עקב העדר חקיקה ופיקוח ממשלתי (לדוגמה קריאה לארה"ב להתערב בזכויות פועלים בסין) הכותבת של המאמר הנוכחי אומרת: בוא ננסה לפנות למצפון של האנשים שעובדים בתוך התאגיד שהוא רע 'מטבעו'. או בלשונה של סמואלסון (ובתרגום שלי):

"תחברו בור ללא תחתית של תאוות בצע בוול-סטריט, עם זיהום נפט ענק ועם עסקים שנדמה שהפכו כבדי שמיעה ביחס להשלכות ארוכות הטווח של המוצרים או ההשקעות שלהם, ותקבלו מרק רעיל של ציניות וכעס כלפי עסקים".

יש כאן חזרה לתפיסה ליברלית קלאסית, כזו שמשתקפת באמירה המפורסמת של מילטון פרידמן שהאחריות החברתית של תאגיד היא למקסם את הרווח הכספי שלו עבור בעלי המניות. משפט שההנחה שלו היא שהמדינה ורשויות הפיקוח שלה הן שצריכות לדאוג שהתאגיד יעשה זאת באופן שלא פוגע בקהילה ובסביבה, ולרתום את המיסים שתגבה ממנו לשירותים חברתיים.

כניסת היזם החברתי לתאגיד

יש חידוש נוסף שחבוי במאמר של סמואלסון ובמאמרים דומים נוספים שהולכים מתרבים לאחרונה. אם בעבר הדיון היה ברמת המדינה – שהוחזקה כאחראית לרווחה ולסביבה, לאחר מכן ברמת הארגונים החברתיים (NGO's) ותאגידים – שהפכו לתקווה של שנות ה-90 והעשור הראשון של המאה ה-21, כעת הדיון הולך יותר לכיוון של רמת הפרט – הסובייקט שאינו מצופה לפעול רק משיקולי רציונליות קרה, אלא משיקולי מוסריות חמה (זה שאין בהכרח סתירה בין השניים פחות חשוב לדיון כאן). הפניה הזו אל הפרט (סמואלסון קוראת לחזק את הוראת האתיקה בבתי-ספר למנהל עסקים) מכניסה את דמות היזם אל תוך המרק הסמיך של הדיון אודות אחריות חברתית של תאגידים. או במילים אחרות מוצגת כאן תפיסה החדשה שקושרת באופן הולך ומתהדק בין דמות היזם העסקי הפנים ארגוני (Intrapreneur) לבין דמות היזם החברתי.

תגיות:   · · · · ניתן להגיב.

שבילי עיזים* בגן העירוני – מחשבות מקריאת דו"ח הערכת המרחב האורבני של בת-ים

27 בספטמבר, 2010 מאת Asaf
ניתן להגיב

שביל עיזים אורבני

כמעט כל מדשאה ציבורית מתהדרת בשני שבילים מתחרים: זה שיצוק בבטון או אבני דרך מעוצבות ומקיף את המדשאה בדרך מסתלסלת ועקלקלה, וזה שמופיע זמן קצר אחריו, ובדרך כלל מתוח בקו ישר, צר וחום, וחוצה את המדשאה בדרך הקצרה אל מבנה הציבור הקרוב.העיר בת-ים (השכנה הקטנה והמתעוררת דרומית לתל-אביב-יפו) משקיעה בשנים האחרונות באופן מקורי ורציני בשיפור שירותי החינוך שלה לתושבים. חלק מהמאמצים האלו הולידו לפני כשנה פרויקט מיוחד, במסגרתו מונו תשעה בני-נוער לחקור מרחבים ציבוריים בעיר ולהגיש את המלצותיהם לראש-העיר. בתחילת החודש נחת אצלי מייל מאורית הירש, דוקטורנטית לאנתרופולוגיה בבן-גוריון וחברה מהתואר השני בתל-אביב, ובו הדו"ח המסכם של שנת המחקר של הפרויקט. הדו"ח יוגש היום אחר הצהריים (27 ספטמבר 2010) לראש העיר, במסגרת אירועי הביאנלה לאדריכלות הנוף העירוני ופסטיבל תיאטרון החוצות שנערכים עד מחר בבת-ים.

פדגוגיה ביקורתית ואנתרופולוגיה יישומית (בין 'ללמוד מלאס וגאס' לסירוב ללמוד ממנהטן)

אפשר לקרוא את הדו"ח המסכם כקובץ המלצות מעשיות לעיצוב ושיפור הספורקט, חוף הים או פארק עירוני זה או אחר. הרציונל התכנוני מנסה ליישם את שיטת התכנון של ויליאם ווייט ב-'החיים החברתיים של מרחבים אורבניים', כלומר ליישם בשטח את העיקרון הכללי של 'שיתוף ציבור' והפיכת מקומות ציבוריים גדולים, למקומות קטנים שמאפשרים אינטימיות ותחושה של בית. גם בלי להבין הרבה בתכנון עירוני קל להתרשם בקריאת הדו"ח מהמקוריות, מהרצון לחדש לא רק לשם השינוי עצמו, אלא מתוך הכרות עם הסיפור שיש לכל אתר ואתר לספר, ותוך דו-שיח (גם אם מוגבל לעיתים) עם קהל המשתמשים הנוכחי. אבל הקריאה בדו"ח יכולה להיות, כמו שהיא היתה עבורי, גם סיפור מרתק ומהנה על תהליך חינוכי מבית הפדגוגיה הביקורתית (גם מבלי להצהיר על שייכות כזו באופן מפורש). רוברט סקול לדוגמה, קורא ללמד היסטוריה מתוך שיתוף ודיאלוג עם התלמידים, ולאפשר לסיפורים שונים אודות אותו המקום להיפתח. כך אנחנו רואים איך האתר שהיה פעם פארק שמאפשר משחקי דמיון והרפתקה, הופך לאחר שנים של הזנחה, לאזור הדמדומים של העיר (אזור לימינאלי בין חיים למוות). או מסיפור נוסף, אנחנו לומדים איך פעולה שיכולה להיחשב שיפור תשתיות בקו החוף, הוא עבור קבוצת וותיקים דווקא דחיקה ממקום המפגש הקבוע שלהם למשחק הקלפים. ניסן אלמוג, חבר בצוות ההנחיה, ניסח זאת כך: "פרויקט צוות המחקר מבקש ללמד בין השאר כי בחשיבה על תכנון המרחב הציבורי העתידי שלה, בת י-ם יכולה ללמוד מערים אחרות, אך לא חייבת להפוך לחיקוי עילג שלהן. איכות חיים עירונית ברת קיימא לא תיווצר מניסיונות התחפשות יומרניים למנהטן וממיזמי אמנות ממותגים ברי חלוף."

השדה מדבר (אבל למה כל-כך מעט)

העקרון האנתרופולוגי של "לתת לשדה לדבר", והמקבילה שלו בפדגוגיה הביקורתית של "לתת לתלמיד מקום להשפיע על המורה", מורגש גם בפרטים הקטנים, כמו הזכרת מנחי הפרויקט בקרדיט שווה לנוער, ובבחירה לא לכפות על שניים מהנערים עבודה מחקרית לפי המתודולוגיה האנתרופולוגית, אלא לאפשר להם לקחת את התוכנית לכיוון יותר פרקטי תכנוני (אולי היה אפשר למסגר מחדש את העבודה כשיעור במנהיגות – הובלת תכנון ושיפוץ פארק סקייט עירוני). יש כאן גם שיעור יפה באופן שבו מחקר אנתרופולוגי יכול להיות מיושם (תודות לסיוע של אדריכלים) לטובת רעיונות מעשיים, במקרה הנוכחי לטובת תכנון ערים.

תחושת החמצה אחת מרחפת מעל הפרויקט החינוכי המיוחד הזה, חבל שהיזמים של התוכנית  בחרו לפנות לתשעה תלמידים מכל העיר בלבד, אולי היה אפשר להפוך את אותם תשעה למובילי צוותי מחקר בני 10 תלמידים כל אחד, ואז כבר היה כאן פוטנציאל לשינוי חינוכי משמעותי יותר, ולהשפעה מעבר לפרויקט תכנון עירוני לכיוון שינוי האופן שבו נוער עירוני חווה, מביט ומשתמש בסביבה בה הוא חי.

קישורים: 1. לאתר צוות המחקר להערכת המרחב האורבני בבת-ים. 2. לאתר הביאנלה לאדריכלות הנוף העירוני 3. לעמוד הפייסבוק של חוקרי מרחב הסקייט פארק בבת-ים.  4.להורדת הדו"ח המלא.

* ותודה לד"ר מירב אהרון על הביטוי (מאמר אחרון בדו"ח).

תגיות:   · · · · · ניתן להגיב.

יזמות חברתית זה כיף (וידאו ותמונות)

19 באוגוסט, 2010 מאת Asaf
ניתן להגיב

וידאו על בייסיקהילי – היזמות החברתית שמקדמת תרבות אופניים באפריקה, מה שלא מוזכר בווידאו הוא שהחנות בקופנהגן מתפקדת כסוכנות השכרת אופניים לכל דבר, ומהרווחים שלה ממומנת עלות המשלוח של האופניים לאפריקה.

Baisikeli – cykler for et bedre liv from Henrik Mortensen on Vimeo.

וידאו שתופס את האווירה בפסטיבל רוסקידל. מעבר לקידום רעיונות ירוקים וחברתיים דרך הפסטיבל, רוב המשתתפים עובדים בהתנדבות והרווחים הולכים לעשייה חברתית בעולם.

ותמונות של דוקטורנטים עושים חיים, מהסמינר באוניברסיטת רוסקילד.

תגיות:   · · · · · ניתן להגיב.

יזמות חברתית בדנמרק וחוויות מסמינר קיץ אירופאי

16 באוגוסט, 2010 מאת Asaf
ניתן להגיב

30 קילומטר בין קופנהגן לרוסקילד

אולי עוד לא מרגישים את זה באוויר, אבל הקיץ כבר כמעט לפני סיום. אחרי חודש מילואים וחצי חודש טיול וסמינר בדנמרק, אני מתפנה לרשום חלק מהחוויות שעברתי בקיץ הזה.

סמינר קיץ על יזמות חברתית: שלושה מושגים – ארבעים דוקטורנטים

בתחילת יולי השתתפתי בסמינר דוקטורנטים בינלאומי, בעיירה קטנה ליד קופנהגן. בסמינר השתתפו יותר מ-40 דוקטורנטים מכ-25 מדינות. היה נחמד לשמוע שגם בלונדון או בריסל, האתגרים של תלמיד מחקר דומים פחות או-יותר לאלו שלנו, כאן בארץ. נושא המחקר של התלמידים שהציגו נגעו ליזמות, כלכלה או סולידריות חברתית. שלושת המושגים האלה חופפים באופן כללי בלבד, אולי המכנה המשותף הוא העיסוק בכניסה של רעיונות מהעולם העסקי לתוך עשייה חברתית. או כפי שהמארגנים הציגו זאת: שלושת העמודים של ה-S.E.

את הסמינר ליוותה תחושה כללית שהמחקר האקדמי על עשייה חברתית נחשף ומתקרב בשנים האחרונות לתחום המחקר הוותיק בנושא קואופרטיבים וצורות כלכלה חלופיות לכלכלה הקפיטליסטית (נושא מפותח באמריקה הלטינית, ספרד, צרפת וגם קצת בחקר הקיבוצים בישראל). אם בעבר שלט המושג 'מגזר שלישי' כדימוי המתאים לזירה שבה מתקיימת עשייה חברתית, נדמה שהמגמה היום היא להשתמש במושג 'יזמות חברתית' כתחליף לאותה הבחנה שמפרידה בין המגזרים [מגזר ראשון (שירותי מדינה) שני (העסקים) ושלישי (עמותות)].נקודה מעניינת נוספת היא הרגשה שהאקדמיה מתוסכלת מכך שהיא נגררת אחרי הפעילות בשטח ולא מכתיבה את המושגים והרעיונות או מציעה אותם ליזמים החברתיים, אחד החוקרים הגדיר זאת כך: "אנחנו סובלים מתסמונת אשוקה", כלומר נגררים אחרי הקרנות הגדולות (שאשוקה היא אחת מהן) ואחרי השיח מהשדה, ואולי אפילו שוקעים בדיון נטול תיאורטיזציה.

דנמרק – מדינת רווחה חזקה וחדשנות

נהוג להניח שבמדינות שבהן שירותי הרווחה שמספקת המדינה הם מועטים, אז מתקיים תמריץ לכוחות אחרים מהמדינה ליזום אספקה של שירותים חברתיים. ההנחה הזו קשורה גם לאחת הביקורות הקלאסיות נגד מדינת הרווחה – שהיא מעודדת קיפאון ומונעת חדשנות ושינוי בשירותים החברתיים. הדימוי של ברית המועצות כענק מתפורר ערב הפרסטרוייקה הוא אולי הדוגמה הבולטת ביותר שמספקים המבקרים לבעיות שקיפאון כזה עלול לגרום.

נדמה שהדנים, למרות מדינת הרווחה החזקה שלהם, מטפחים תרבות יזמות חברתית חזקה לא פחות ממדינות יותר קשוחות במדיניות הרווחה שלהן. כך, כשהגעתי לשכור אופניים בקופנהגן, גיליתי במקרה שסוכנות ההשכרה היא לא עסק מסחרי רגיל, אלא יזמות חברתית. בסוכנות, שקרוייה בייסיקהיל – שזו המילה הסוואהילית ל-אופניים, לא קונים אופניים לסוכנות ההשכרה, אלא מקבלים אותם כתרומה מתושבים שקנו זוג חדש, או ממחסני המשטרה (אופניים גנובים שלא נמצאו בעליהם). הסוכנות מתנהלת כעסק מסחרי לכל דבר והרווחים משמשים למימון עלויות שליחת האופניים לאפריקה. שם האופניים נמכרים במחיר נמוך לכפריים שזקוקים להם לצורך התניידות למקורות מים, למרפאה או לבית-הספר שמפוזרים זה מזה על פני מחקר של כמה קילומטרים טובים. היזמים גם עובדים על הקמת מוסכים מקומיים לטיפול באופניים ובעתיד אפילו הקמת בתי-מלאכה לבניית אופניים, כך שתרבות הרכיבה המקומית תתפתח גם מעבר לאלו שנתרמים מהמערב.

סיימון מבייסיקהילי - למד מנהל עסקים ובחר לעבוד בניהול עסק-חברתי

הדוגמה השניה בה נתקלתי גם כן במקרה, היא של בית-קפה אופנתי בלב קופנהגן שמופעל על ידי מתנדבים כדי שהרווחים שלו יתרמו לפרויקטים באפריקה.

מעבר לדוגמאות האלה, שצמחו בשנים האחרונות בלבד, גם בעיירה רוסקילד, שבה התארחתי לסמינר, קיימת יזמות חברתית כבר משנת 1971, של ארגון פסטיבל רוק מהגדולים באירופה. הפסטיבל הוא הגירסה הדנית לוודסטוק, עם עיר אוהלים של כ-100 אלף איש, שממוקמת בפעתי העיירה שבימים כתיקונם מונה כ-50 אלף תושבים בלבד. באחד הערבים התארחנו על ידי המארגנים, ובזמן שבבמה המרכזית הופיעו אליס אין צ'יין (כן, הסולן הראשון שלהם נפטר, אבל כמו כל להקת רוק בועטת, זה לא הפריע להם להוציא דיסק חדש) התרחשו אירועים בסגנון 'נע לגעת' בישראל עם במת רוק אילמת – להמחשת האופן שבו חווים את הפסטיבל חירשים, או מתחם יצירת חשמל דרך נדנדות – לקידום המודעות לחיסכון באנרגיה ולשימוש באנרגיה ממקורות מתחדשים.

תגיות:   · · · · · 2 תגובות