הקשר החברתי

עסקים וחברה, יזמות ופילנתרופיה

הקשר החברתי header image 4

דילמת המעסיק החברתי: המקרה של 'ליליות' ו-'נא לגעת'

30 באוקטובר, 2011 מאת Asaf
ניתן להגיב

מסעדת 'ליליות', שהיא בית תעסוקתי-שיקומי לנוער בסיכון, מתמודדת גם השנה על תואר 'המסעדה הכשרה הטובה ביותר' בתחרות של TimeOut תל-אביב. המסעדה היא אחת מארבע השקעות בעסקי מסעדנות בהן מעורבת קרן 'דואליס' של חנוך ברקת: ליליות וליליות בייקרי בתל-אביב, ליליות ביסטרו ברעננה, ובית-הקפה רינגנבלום בבאר-שבע. מספר פעמים זכיתי לשמוע יזמים של מיזמים עסקיים-חברתיים מספרים על הניסיון שצברו. כמעט בכל המקרים הדגישו הדוברים את הקושי בהגעה לרווחיות, בין היתר בגלל שהמטרה החברתית גובה מחיר נוסף שעסק רגיל לא נדרש להתמודד אתו. במקרה של ליליות לדוגמה, עלות הכשרת העובדים גבוהה יותר גם בגלל שהמסעדה מעסיקה עובד/ת סוציאלי לליווי הנערים המועסקים בה. לכאורה לעסקים חברתיים אמור להיות קל יותר בגזרה השיווקית: תקנו אצלנו ותקבלו ערך מוסף חברתי. אבל מצד שני 'מסעדת ליליות', 'קפה רינגנבלום' ועסקים חברתיים נוספים בהן עובדת אוכלוסיה ייחודית, כלואים בדילמה שיווקית לא פשוטה: האם להדגיש בשיווק העסק את העובדה שהם עוזרים לקבוצות חלשות, או להימנע מכך כדי לא לחזק את הסטיגמות של המועסקים בהם?  

אפשרות אחת – לטשטש את הייחודיות

הדילמה הזו יכול גם להגיע למצבים אבסורדים, כמו שקרה באחד הסיורים שנערכו למשקיעים חברתיים באחד העסקים. היזם הציג את הקשיים שמתמודדים עמם המועסקים בשילוב בחברה ובעולם העבודה. כשאחד העובדים עבר בסמוך לקבוצה הוא עצר את שטף ההרצאה, השתתק, והמתין שהעובד יתרחק מהקבוצה. בקרב הנוכחים הייתה הרגשה מבולבלת: מצד אחד הכרה תודה על ההתחשבות ועל הניסיון לא לפגוע ברגשות העובדים, אבל מצד שני נכחה גם הרגשה כאילו אנחנו, המבקרים, מרכלים מאחורי הגב על משהו שכולם יודעים, אחרי הכל הקשיים והייחודיות של המועסקים נוכחת וידועה.

לילית מנסה מצד אחד לא לשחק על הקלף של "אנחנו עוזרים לחלשים, תבוא לאכול אצלנו". היא ממותגת כמסעדת יוקרה, וכך האוכל המוגש בה והשירות איכותי ומרשים בהתאם (מהתרשמות אישית לא מקצועית). אבל בכל זאת, העסקת נוער בסיכון מצויינת כאחד מהמאפיינים הייחודיים של המסעדה, בהשוואה למסעדות אחרות ש-"חרטו על דגלן את חווית האוכל המשותף"  או בנויות "על טהרת המטבח הטורקי אורפלי" (אם ניקח שתי דוגמאות מהמתחרות בקטגוריה של ליליות).

אפשרות שניה – להדגיש את הייחודיות, להפוך אותה למקור עוצמה

מעניין להשוות את ליליות למסעדה נוספת, שגם היא עסק-חברתי : מסעדת 'BlackOut' במרכז 'נא לגעת' . ב-'BlackOut' פתרו את הדילמה בכך שמלכתחילה החליטו לא להעלים את השוני אלא להדגיש אותו. שם שואפים להצביע על נכות-ראיה כמקור לעוצמה. 'החלשים', 'המאותגרים' הם המבקרים ולא המועסקים – הרואים הם שמאותגרים לראשונה בחייהם לגשש ולאכול ארוחה שלמה בלי לראות דבר (אני תוהה כמה כתמים של מרק ורוטב נספרים בסופה של ארוחה כזו). החלטה כזו אולי לא מתאימה לכל פרויקט שמבקש לסייע בשילוב אוכלוסיות מיוחדות. קשה גם להאשים את ליליות שלא הפכה למסעדה שבה האורחים נדרשים לישון לילה קודם ברחוב, אבל אולי יש מקום לחשיבה על מקורות עוצמה שקיימים בנוער בסיכון, ויחודיים לחוויות שלהם בשונה מרוב האוכלוסייה, ולנצל אותם ככלי שיווקי גלוי, ייחודיות שלא דורשת להסתיר אלא שראוי לחשוף, ושתשמש במקביל גם מקור גאווה למועסקים וגם משאב לשיווק המסעדה בלי נימה מתנצלת.

ניסיון להלך בין הטיפות, לנצל את העצמה שטמונה בשונות המועסקים כדי לשווק את העסק-החברתי אבל בלי להדגיש זאת באופן מפורש, אפשר למצוא במודעה של מסעדת האחות של 'ליליות' – 'ליליות Bistro' . הטקטס והתמונה מדברים על החוזק של חיית הלילה, אבל האם יש כאן כוונה לרמז לתכונות חזקות אצל הנוער שמועסק בביסטרו, או ניסיון להחמיא ללקוחות ולהשוות אותם לציפורי לילה רעבות?

וכמובן, מי שאכל וטעם מוזמן להצביע  ולעזור להם לזכות גם השנה (אחרי שלוש זכיות ברציפות). אני כבר הצבעתי.

תגיות:   · · · · · · תגובה אחת

סטיב ג'ובס – טוטם התפוח היזמי

10 באוקטובר, 2011 מאת Asaf
ניתן להגיב

המיתוס היזמי של ג'ובס

סטיב ג'ובס היה אדם מעורר השראה שהשפיע באופן מהותי על האופן בו אנו מתקשרים ומשתמשים במחשב. מותו הוא כמובן רגע עצוב ומעורר מחשבה לכל מי שאי פעם נגע בעכבר או השתמש בחלונות מחשב. אבל דווקא טקסי האבלות הגלובליים על לכתו, חושפים ביתר שאת את הנחות היסוד של התרבות שמנחה את הכפר הגלובלי הזה, ומאפשרת דיון על מקום היזמות בחיינו.

אפשר להגדיר את ג'ובס כטוטם בשבט הגלובלי-קפיטליסטי שבו אנחנו חיים. אותו עמוד עץ מפוסל בדמויות של חיות המסמלות את סיפור המיתולוגיה של השבט. איך לדוגמה עד הלוויתן הגדול היינו סתם פרטים בודדים, נלחמים זה בזה ללא משמעות, ללא קהילה. דרך ההסתכלות על ג'ובס כלווייתן הגדול של דורנו, אנחנו יכולים ללמוד משהו על עצמנו, על המיתוס שמכונן את החיים שלנו ביום-יום, ואת החוויה שלנו כקהילה אנושית בחברה קפיטליסטית עולמית. למיתוסים יש כוח רב – הם מעוררים ליצירה, מעניקים משמעות וסדר בחיים, אבל אותו כוח גם מדיר ומטיל צל ומסתיר מאיתנו צדדים ואפשריות חיים נוספות.  אני רוצה לשתף כאן בקצרה את תמצית ההיקסמות והריחוק שאני חווה כחוקר יזמות חברתית.

Masked dancers - Qagyuhl

יזמות –  לצבור חוויות כדי שירצו להשקיע בנו

לאחרונה הזדמן לי לשמוע מנהל בקרן הון-סיכון מספר לקהל של חיילים משוחררים על העבודה שלו :

"אחד הדברים ששמתי לב שהשתנו במהלך ה-15 שנה שלי בתחום, הוא שהיום יזמים שפונים אלינו מספרים קודם כל מה הם עשו עד שהגיעו אלינו: באיזו חברה עבדו, מה הקימו לפני המיזם הנוכחי, ורק בסוף, אחרי שאני שואל אותם במפורש, הם טורחים לציין בהערת אגב – 'אה, כן, יש לי תואר במחשבים מאוניברסיטת תל-אביב'.  פעם, כשהיה מגיע אלינו יזם, דבר ראשון הוא היה מציג בלי שנבקש איפה ומה הוא למד…". "…השכלה פורמלית היא עדיין דבר חשוב. אנחנו עדיין מסתכלים מה התעודות של היזם. אבל העיקר הוא לצבור ניסיון וחוויות שיאפשרו לכם להגיע למקום שבו הקרן תרצה להשקיע בכם".

בדברים האלה, בעשר הדקות המנומנמות של סוף ההרצאה, נפרסה תמצית המושג יזמות בעידן שלנו:  יזם הוא מי שפועל באופן מתמיד כדי לצבור ניסיון, לצבור חוויות, אבל לא כדי שיוכל להשוויץ בהן לחברים בתמונות באנג'י בפייסבוק, אלא כדי שיוכל ברבות הזמן להמיר את אותן חוויות לתגמול חומרי בשוק (ובמילים אחרות להמיר ל-כסף), רצוי תגמול חומרי כמה שיותר גדול (ראו הסדרה 'מסודרים'). או במילים אחרות להמיר את החוויות "למקום שבו הקרן תרצה להשקיע בכם".

מי שזיהה את המגמה הזו כבר בסוף שנות ה-70, וליתר דיוק בסדרת הרצאות שהעניק בין השנים 1978-79, היה מישל פוקו (כן, ההוגה הפוסט-מודרני, האייקון או הטוטם' של שבט הפילוסופים ומדעני החברה 'הביקורתיים'). פוקו, שנים ספורות לפני פטירתו (גם היא בטרם עת), לא הספיק לפתח את רעיון 'האדם היזמי' הזה מעבר למסורת בעל-פה, שהיום מדעני-החברה מגלים בה עניין רב. הטענה שהוא מעלה באחת ההרצאות היא אפילו נרחבת יותר: היזמות לדבריו הופכת לחזות הכל, האדם הוא "היזם לעצמו" (Entreprenur of Himself) באופן בלתי פוסק, זו תמצית החיים בעידן הניאו-ליברלי. פוקו, חשוב לציין, לא סותר, אלא מפתח חלקים מתפיסת היזם שהציע שומפטר – כטיפוס שמניע את גלגלי הכלכלה הקפיטליסטית (היזם השומפטריאני הוא מודל משפיע עד היום, ומוזכר גם כשמדברים על יזמות חברתית).

יותר משלושים שנה לאחר ניצני הניתוח הזה נפטר סטיב ג'ובס, וסיפור החיים שנפרס בכתבות הסוקרות את פועלו מרגשות ומעוררות השראה. התקשורת פורסת בפנינו מודל אפשרי לחיינו אנו: האופן שבו אפשר לחיות חיים שהם רצף של חוויות המוליכות את בעליהן לשיאי יצירה וחדשנות שמשפיעים על העולם כולו. זו מיני-אודיסיאה, שירת הלל לגיבור הכפר הגלובלי (ובדרך משהים את הביקורת על תפיסת 'הגן הסגור' שבה נוקטת 'אפל', באופן שמגביל את אותה היצירתיות והחופש היזמי המהולל). מבחינתי כאדם וכחוקר אין כאן ציניות. קשה שלא להתפעל וטיפשי שלא לקבל השראה ולהיות מוקסמים מהסיפור המדהים הזה: 1976- מחשב אפל הראשון; 1983 – כישלון עם מחשב 'ליסה'; 1984 – הצלחה עם 'מקינטוש'; 1985 עזיבה מתוקשרת מ'אפל'; 1986 – ייסוד 'פיקסאר'; 1997 – חזרה כמנצח  לביתו ב'אפל'; 2001 –  'האייפוד'; 2007 – 'האייפון'; 2010 – 'האייפד'. כל אחד מהרגעים הללו שינה והשפיע על העולם באופן משמעותי.

הצד המואר במיתוס היזמות

בימים הספורים שחלפו מאז נפטר, הולך מצטייר כי סטיב ג'ובס הוא איקון, סמל אידאלי, קדוש של השוק והחברה – הוא אחת הדמויות מעוררות ההשראה בדורנו בדיוק מפני שהוא מייצג באופן מוצלח ואידאלי את דמות 'האדם היזמי'. האדם שחווה כאמור את חייו כסדרה מתמשכת של 'הזדמנויות' להעשיר את 'ההון האנושי' שלו באופן שיתוגמל באופן חומרי, בזירת השוק. יזמות חברתית לוקחת את המשוואה הזו ומשנה את הדגש בצד התגמול. במקום לדבר על תגמול חומרי מציעה דרך היזמות החברתית ליזם ההולך בה תגמול בעצם יצירת שינוי לטובה בחברה. בעיני זה רעיון אצילי, פעלתני, חיובי, נאור, יצירתי והכי חשוב קושר ויוצר קשרים חברתיים ואחווה בין-בני-אדם.

באחד מסרטוני הפרסומת של 'אפל', מזדקק המסר שובה הלב והמרגש הזה, לפיו היזם (המעז, צובר הניסיון) מנצח. בין אם בדרך היזמות החברתית ובין אם בדרך היזמות העסקית. דרך אגב, דווקא את הגרסה העוצמתית הזו, בקולו של ג'ובס עצמו, נגנזה בזמנו לטובת קריין מקצועי, ועכשיו היא רואה עדנה בצורת ממים (חיקויים ומחוות שיעתוק של שיעתוק המקור) ומחוות אבלות והוקרה ברשת.

הצד המואפל במיתוס היזמות

כאשר מובאת תפיסת היזמות אל הקצה, הולכים ונחשפים גם צדדים פחות מוארים בשאיפה לחיות חיים כאלו. רעיון היזמות בכלל וגם רעיון היזמות החברתית גובה מאיתנו מחיר חברתי ואישי. את אחד הצדדים של המחיר הזה ניתן לראות לדוגמה במחאת האוהלים – קבוצות של אזרחים שצועקים 'אנחנו רוצים שהמדינה תפסיק לראות בנו רק יזמים' (וכאן שוב, מומחש הפער בין תנועת דרור ישראל לדה-מרקר, שהועלה בפוסט הקודם, וזוכה לפיתוח בתגובה של מאן דהו).  נקודה נוספת לביקורת היא המחיר האישי שתפיסת עולם כזו גובה מאיתנו. מעבר לכך שהיא עלולה לשעבד אותנו למרוץ אחר הזנב של עצמנו, אחר יותר חוויות כדי לפרוט אותן ליותר הון וחוזר חלילה, יש בתפיסת עולם כזו גם ובעיקר משהו המצהיר על וויתור מוחלט על הקסם, ועל המרכיבים החשובים ביותר ביצירת חברה – וויתור על הסתכלות אנושית לא תועלתנית על הזולת והתפעלות רומנטית מיופיו של העולם באשר הוא. כאילו שבנתינת ההסכמה בפועל לשליטת מודל האדם היזמי בחיינו, ניטלת מאיתנו גם חלק מהנשמה שלנו. אני לא מאמין שחברה אכן מתקיימת ללא המרכיבים האלו, ולכן קשה לי לדמיין מציאות שבה המודל היזמי הופך לחזות הכל. אבל זו בכל זאת נקודה שראוי לשים אליה לב, במיוחד בעידן שבו מערכת החינוך הולכת ונתפסת בעיקר כלי להכשרת עובדים לעולם הגלובלי, אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר.

תגיות:   · · · · · · · · · · · 2 תגובות

ד' זה 'דרור' נגד 'דה-מרקר' (על הכוחות המנוגדים בתוך מחאת האוהלים)

14 בספטמבר, 2011 מאת Asaf
ניתן להגיב

"…  בערב ה-14 ליולי (J14 הוא כבר לא רק תאריך נפילת הבסטיליה הצרפתית), הפייסבוק שלי התחיל לטפטף הודעות של חברים בסגנון:'בכיכר הבימה עכשיו – פסטיבל' ; 'אני אומרת לכם שזאת התחלה של משהו גדול מאד'; 'מדהים מה שקורה כאן – בואו גם' . היה לי קשה להאמין לזה, חשבתי שהם נופלים למלכודת הידועה של כל מי שאי-פעם השתתף בהפגנה למען משהו שבאמת חשוב לו. פתאום, עם כל המפגינים ברחוב – נדמה לך שזה סוחף את כל המדינה. אבל כמה אפשר, והאם בכלל הוגן לצפות שכל המדינה תצטרף אליך כדי למחות על תנאי השכירות המגעילים בתל-אביב?  כתבתי לחברים בפייסבוק משהו בסגנון:' אולי נעזוב את הבימה כדי להקים את תל-אביב שלנו בחולון?'. תוך יומיים כבר הבנתי שטעיתי, וזו מחאה רחבה הרבה יותר, התעוררות חברתית של מצוקות הרבה יותר משמעותיות משכירות בתל-אביב. מה הלאה?…"

עכשיו, כשמחאת האוהלים עוברת מטאמורפוזה, מחפשת צורה חדשה (לדוגמה מאוהלים לשולחנות עגולים), אני רוצה להסב תשומת לב לשני כוחות מרכזיים שהניעו את המחאה והביאו אותה לשיא היסטורי בהפגנה הגדולה במדינה. עד לשיאה של המחאה שני הכוחות המנוגדים האלה משכו לכיוון אחד, וזאת כנראה גם הסיבה שהם הצליחו לאחד כל כך הרבה אנשים. אבל עכשיו, כשהמחאה נדרשת להתבגר, לעבור שלב, ובעיקר לדון בפתרונות למצוקות שהעלו, נדמה ששתי הקבוצות מושכות את יריעות האוהלים והשלטים לכיוונים הפוכים – באופן שמאיים לקרוע אותם לגזרים.

שני מאהלים מנוגדים

כולם, פחות או יותר, מסכימים שיוקר המחיה הוא הסיבה המרכזית שהציתה ומתדלקת את המחאה הנוכחית. אבל סביב הפתרונות לבעיה הזו מסתמנים שני מחנות מנוגדים: המחנה הראשון הוא הסוציאל-דמוקרטי, הקורא להעלות את הוצאות המדינה על שירותים חברתיים כדי לממן בעזרתן מתן שירותי חינוך טובים יותר (פחות תלמידים בכיתות ויותר שעות בחינוך הציבורי), בריאות שוויונית יותר (יותר רופאים, יותר מיטות זמינות, צמצום התורים לטיפולים רפואיים), תעסוקה (יותר מועסקים בשירותים החברתיים בתנאים סוציאליים  הוגנים, ותחת העסקה ישירה של המדינה ופחות על ידי עמותות וארגונים קבלניים) ודיור (החזרת דיור ציבורי – יותר דירות בבעלות ותחזוקה ממשלתית המושכרות בתנאים מסובסדים). כל הפתרונות האלו מפחידים את המחנה השני, המחנה הניאו-ליברלי. בבסיסו, המחנה הזה מצהיר שהוא מחפש פתרונות שיתאימו לכוחות השוק. מאחורי אמירה כזו עומדת אמונה שהמדינה צריכה לתפקד לא כספק של שירותים חברתיים אלא כגוף מסדיר, שיוצר תנאים שיעודדו את השוק עצמו לתת מענה לצרכים חברתיים.

שני פתרונות מתנגשים

ד'  זה 'דרור ישראל': הסוציאל דמוקרטים מציעים לממן את הגדלת יריעת השירותים החברתיים בעיקר על ידי הגדלת החוב הלאומי של מדינת ישראל. תומכי המחנה מקווים שמדינת ישראל תגדיל את ההלוואות  שהיא לוקחת מבנקי העולם (או לחילופין תצמצם את יתרות ההון שמצויות ברשותה באופן שיעלה את הריבית על ההלוואות הללו) מתוך בחירה אידיאולוגית – ששירותים חברתיים ברמה מספקת ושוויונית הם בסיס לקיומה של חברה צודקת מוסרית. בצד המחנה הזה נמצאת כל תנועה שקוראת למדינה להגדיל את המימון כדי לספק שירות כלשהו (שיפור תנאי הפסיכולוגים, תנאי הרופאים, מימון דיור ציבורי, גני ילדים). התנועה המובילה בהקשר הזה היא תנועת 'דרור ישראל' – שמאגדת קיבוצים עירוניים, וכבר שנים נאבקת נגד תהליכי הפרטה וצמצום שירותי הרווחה במדינה. לפני כמה שבועות הם השיקו אתר חדש, 'נייר הלקמוס', שבו מוצגת באופן ברור מאד התפיסה הזו. עמותות נוספות שמזוהות עם המחנה הזה הן רופאים לזכויות אדם (שהקימו אוהל עזרה ראשונה בשדרת רוטשילד), והאגודה לזכויות האזרח בישראל, שהמחאה תפסה אותם בדיוק בשיאו של קמפיין להעלאת המודעות הציבורית לפערים בחברה והאיום שמהווים פערים אלה על הדמוקרטיה (בין היתר עסק הקמפיין גם בנושא מצוקת הדיור).  המלצות ועדת ספיבק-יונה  המתגבשות, הן ברוח המחנה הזה.

ד' זה 'דה-מרקר': עבור המחנה הניאו-ליברלי צדק ושוויון הם ערכים חשובים (בשוויון – הכוונה כאן בעיקר לשוויון בהזדמנויות), אבל הם לא הנושא לדיון כלל – אלה יבואו לתפיסת הניאו-ליברלים כאשר תמצא הנוסחה הנכונה לוויסות תמריצים שיצרו מציאות כזו. ההשקפה הזו בא לידי ביטוי בתשובה שנתן ראש הממשלה למוחים. נתניהו לא ביטל בזלזול את המחאה, אלא הניח שצריך לווסת, לסדר, לכייל מחדש את מערכת התמריצים בשוק , כל זאת כדי ליצור מציאות טובה יותר (שעבורו משמעותה מציאות שתקל על יוקר המחיה של מרבית האזרחים). שחקנים בולטים במחנה הזה הם כל מי שמעלה על נס את המלחמה בריכוזיות במשק הישראלי, בראש ובראשונה עיתון 'הארץ' ו-'דה-מרקר', שמובילים מזה זמן מהלך עקבי, שיטתי ואמיץ (הם יוצאים נגד חברות עם תקציבי הפרסום הגדולים במשק) נגד 'הריכוזיות במשק הישראלי'. העיתון מקיים לאורך זמן כתבות תחקיר מעמיקות על השלכות הריכוזיות  ומדגיש נושא זה בכנסים הכלכליים והחברתיים שהוא מארגן, במיוחד בשני הכנסים בשם 'ישראל 2021' שנערכו בשנה החולפת. במהלך יול-אוגוסט האחרונים הקדיש 'הארץ' יום אחרי יום את הכותרת הראשית  שלו למחאה, ודה-מרקר פרסמו מוסף מיוחד שמאגד כתבות מהשנים החולפות בהן עסקו בהרחבה בסוגיות של החלשות התחרותיות במשק. שחקן נוסף הוא עיתון 'גלובס', שם מתגאים בכך שהם נתנו כיסוי תקשורתי שהעלה את מחאת הקוטג' לכותרות. גם כאן, כמו בריכוזיות הדגש הוא על כלי לשינוי (חרם צרכנים) תוך שמירת כללי המשחק של 'כוחות השוק'. גם עמותות משתתפות בצד הזה, לדוגמה הקמפיין של התנועה למען איכות השלטון שקורא 'לפרק את הריכוזיות', והעצומה שהם מריצים ברשת לקראת פרסום ממצאי הוועדה שהקימה הממשלה לבחינת הנושא. אפשר גם לשער שהמלצות ועדת טרכטנברג יהיו ברוח המחנה הניאו-ליברלי.

יזמות חברתית זה ד' של 'דה-מרקר', ולא 'דרור ישראל': הארגונים שמקדמים יזמות חברתית שייכים גם הם, באופן כמעט מוחלט, למחנה הניאו-ליברלי. הנימוקים לטענה הזו יכולים למלא (לפחות) פוסט שלם נפרד, ובכל זאת (אם נקצר): היזמות החברתית בדרך כלל מבקשת להשתמש במשאבים קיימים ולנצל אותם בדרך שלא חשבו עליה קודם, כלומר הדגש הוא על מציאת פתרונות ברוח כוחות השוק. היזם נדרש לאתר לא רק את ה-'צורך'  החברתי, ואז לפנות למדינה בטיעון של צדק חברתי ולבקש שתיתן לו מענה, אלא גם לאתר פתרונות לאותו צורך שלא ידרשו מהמדינה להגדיל את עוגת התקציב. אם ניקח דוגמה מסוגיית הדיור, היזם החברתי הוא לא מי שמקים תנועת מחאה הקוראת למדינה להחזיר את המימון לפרוייקטים של דיור ציבורי (פתרון שלדעתי הוא הראוי ביותר), אלא מי שמאתר את 'הצורך' בדיור זול יותר לצעירים במרכז, ומאתר פתרון במסגרת כוחות השוק – לדוגמה מקים ארגון שיקדם יוזמות בנייה צפופה בשטחים עירוניים (שראוי לדעתי לקדם כפתרון משלים לדיור הציבורי).

אבל המציאות מורכבת יותר מכל ניתוח חברתי תיאורטי. היא תמיד מסרבת להיכנס לקטגוריות או מודלים באופן מושלם, וכך גם ביחס למיון שהצעתי כאן. תנועת 'דרור ישראל', שמקדמת את הסדר הסוציאל-דמוקרטי במאבק, היא ארגון גג שחלק מהקיבוצים העירוניים שבו דווקא לוקחים חלק ביוזמות חברתיות שמחפשות לרתום את כוחות השוק לעשייה חברתית, כגון בית-הקפה 'גוונים בקפה' באשקלון, שמופעל על ידי אנשים המתמודדים עם מחלה נפשית. מצד שני, דווקא מלב המחנה הניאו-ליברלי, בעיתון 'גלובס' כותב  דרור (לא 'דרור ישראל', אלא) פויר טורים אישים שמזוהים מאד עם המחנה הסוציאל-דמוקרטי של המחאה. המחאה לא נחה, וכך גם הפתרונות שמנסים לגבש למצוקות שהיא העלתה. נשאר רק לחכות ולראות אלו עוד קואליציות, גוונים ומורכבויות יתגלו לנו בעתיד.

תגיות:   · · · · · · · · · · · · · · · 7 תגובות

הפניות (נוספות) ליזם החברתי המתחיל

5 בספטמבר, 2011 מאת Asaf
ניתן להגיב

לפני יותר משנה פרסמתי כאן פוסט בנושא רשימת אתרים ליזם החברתי המתחיל. הרבה ארגונים התווספו מאז לשדה היזמות החברתית, שנדמה שהולך וצומח, ואפילו לא מתקרב למיצוי מבחינת אפשרויות התמיכה שמופיעות, ומספר הארגונים החברתיים שמתעניינים בהקמה של מיזמים עסקיים (מניבי הכנסה) במסגרת הפעילות שלהם. הפוסט הזה מוקדש לסקירה של מקורות שניתן ללמוד דרכם על יזמות חברתית בישראל היום,  ולסקירה של ארגוני התמיכה הבולטים בשדה בארץ.  אתם מוזמנים להגיב ולהוסיף הפניות רלוונטיות נוספות.

למידה על  מיזמים חברתיים בישראל

  1. דו"ח חדש הסוקר את תחום היזמות החברתית-עסקית בישראל ובעולם. נכתב על ידי גיא אברוצקי ואופק אשכנזי, מארגון נובה – עמותה של סטודנטים למנהל עסקים המתנדבים להעניק ייעוץ ארגוני, פיננסי ויזמי לארגונים חברתיים. בעמוד 31 קיימת סקירה של הארגונים התומכים ביזמות חברתית בישראל, הדו"ח זמין להורדה מאתר היועצים בנושא אחריות חברתית-תאגידית Good Vision(לא מצאתי קישור באתר נובה).
  2. דו"ח חלוץ (משנת 2010) שחיברה עו"ד רחל בנזימן על יזמות עסקית-חברתית בישראל – עו"ד בנזימן מרצה ומייעצת בתחום, ובעבר ניהלה את האגודה לזכויות האזרח. כמו כל סיפור יזמי מוצלח, בנזימן 'גילתה' את תחום המיזמים העסקיים בעמותות מתוך הכרותה עם המצוקה של עמותות בגיוס כספים. היא מאמינה שמיזמים עסקיים יסיעו להגדיל את טווח הפעילות ואת היציבות של ארגונים חברתיים בישראל , ויעזרו לצמצם את התלות בקרנות פילנתרופיות ותורמים פרטיים. את הדו"ח חיברה אחרי שהגיעה למסקנה שהנושא של מיזמים חברתיים לא מפותח כלל בישראל, גם בהקשר זה מדהים לגלות עד כמה השתנה והתפתח התחום בשנה החולפת.
  3. הזדמנויות לסדנאות וקורסים על יזמות חברתית מצד אנשי שטח וארגונים העוסקים בכך ביום-יום  הולכות ומתרחבות –  'בית-הספר לעסקים חברתיים' שהוקם לאחרונה מקיים מספר קורסים מובנים בתחום (רשימה של סוגי ההדרכות נמצאת באתר בית-הספר). דוגמה לרשימת המרצים (שחלקם מוזכרים בפוסט הזה) שתרמו להדרכות בעבר, ניתן לראות בקורס שהם העבירו ב-'HUB' בתל-אביב. מרצה עצמאית נוספת היא  עפרה פלמר-גרנות, שכותבת בבלוג שלה גם על מיזמים חברתיים-עסקיים ומקיימת הדרכות וייעוץ בתחום.
  4. הפרום האקדמי ליזמות חברתית –  גם הוא מרכז חדש, יוזמה של בית-הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב, בשיתוף עם ארגון שתי"ל וארגון טופז. הפורום קיים כנס השקה אקדמי-יישומי בחודש יוני האחרון (2011). לצערי לא הספקתי להגיע, למזלי הקלטות וידאו מהכנס זמינות באתר.
ארגוני תמיכה ליזמים חברתיים בישראל

  1. IVN – רשת של תורמים מעולם ההיי-טק שמתמקדת בשנים האחרונות בתמיכה וליווי של יזמים וחברתיים, בשנה האחרונה מתמקדת הקרן בתמיכה לארגונים קיימים בעלי פוטנציאל למיזם עם הכנסה כספית.
  2. קרן דואליס – קרן השקעות שממנת ומשקיעה במיזמים חברתיים-עסקיים תוך ציפייה לקבל החזר כספי על ההשקעה. המייסד והמשקיע המרכזי בדואליס הוא חנוך אלן ברקת.
  3. קרן אשוקה (הסניף בישראל) – מנוהלת בארץ על ידי ד"ר ניר צוק. מתמחה באיתור, ליווי והצמחה של יזמים חברתיים. בשונה משתי הקרונות הקודמות, אשוקה מחפשת בעיקר רעיונות חדשים שטרם נוסו ויש להם פוטנציאל מהפכני ביחס למצוקות חברתיות וותיקות, ולא בהכרח שמה דגש על פוטנציאל להכנסה עצמית מהמיזם החברתי.
  4. ארגון קמרון – בעבר קיימה קרן פראט  תוכנית תמיכה לניהול ארגוני בעמותות בשם תוכנית פארדלר. מעט לאחר הכנס שערכה קרן פראט בסוף שנת 2009, ושנחשב לאחד מאבני הדרך בכניסת יזמות חברתית לישראל, נסגרה תוכנית פארדלר ותחתיה הוקם ארגון קמרון (בשיתוף עם קרן יד הנדיב וקרן כהנוף). פעילות קמרון מיועדת לתמיכה בתשתית הניהולית-פיננסית בארגונים ללא מטרת רווח. בשנה החולפת השיק הארגון מספר מחזורים של תוכנית 'תבונה', שמטרתה לחנוך ולהנחות עמותות סביב ההתנהלות הפיננסית שלהם. התמיכה כוללת ייעוץ ותכנון של מיזמים מניבי הכנסה עצמית לעמותה. האתר של קימרון נמצא בבנייה, ומדי פעם הם מפרסמים קול קורא להרשמה לתוכנית החונכות שלהם.

כיכר מסריק, תל-אביב אוגוסט 2011 תמיד אופטימי

תגיות:   · · · · · · · · · · · · · 5 תגובות

הפרטה, עסקים בחינוך בישראל – הפניה למאמר שכתבתי

26 באוגוסט, 2011 מאת Asaf
ניתן להגיב

"ללמוד מהעסק – לחנך את השוק: מדיניותו של משרד החינוך ביחס למעורבותם של גופים עסקיים בבתי-הספר"

העלתי לבלוג את המאמר שכתבתי על סמך עבודת התזה ופורסם בספר "הפרטה ומסחור בחינוך הציבורי בישראל" שבעריכת פרופ' אורית איכילוב, בשנת 2010. הטקסט מבוסס על חלק מעבודת התזה שכתבתי בהנחיית פרופ' אורית איכילוב ופרופ' רונן שמיר והגשתי ב-2007 במסלול סוציולוגיה של החינוך באוניברסיטת תל-אביב.

 המאמר עוסק בבחינת מדיניות משרד החינוך ביחס לכניסת עסקים לחינוך, תהליך המכונה גם מסחור בחינוך, והוא מתמקד בניתוח תוכן של בקשות מצד עסקים מסחריים להיכנס לבתי-ספר לפעילויות חינוכיות, ושל התשובות שניתנו לעסקים מצד משרד החינוך. הפניות של עסקים שרוצים להיכנס לבתי-ספר וללמד את התלמידים נושאים חשובים (יותר או פחות כגון) מגוונות מאד, רק תחשבו על מוצר מסחרי ותמצאו עסק שניסה-ואולי הצליח להיכנס לבית-הספר: חינוך לצרכנות נבונה ('הרבוע הכחול' שבבעלותו רשת 'מגה'), 'היגיינה' (כשם קוד לווסת הנשית, ע"י 'פרוקט אנד גמבל' – עם 'תחבושות אולוויז'), תזונה ('יוניליבר' – עם דגני הבוקר של 'תלמה'), תקשורת ('ידיעות אחרונות' אבל 'מעריב' הם מי שיוצאים ממש נכלולים) ואלו רק קצה הקרחון.

חמור מאד בעיני שהפניות האלה נסתרות מעיני הציבור, ולא זמינות לעיון באתר האינטרנט של משרד החינוך. את המסמכים השגתי רק לאחר בקשה בהתאם לחוק חופש המידע, ורק לאחר נסיעה למשרד החינוך ובילוי של יום שלם בעיון ותיעוד של המסמכים. אבל המאמץ היה שווה, ולו כדי לקבל הצצה לעולם האפל שאורב לכיס של הילדים בכל מקום, ומנסה להכניס יד גם לשטח בית-הספר, ואחר כך גם כדי להבין עד כמה (לפחות בתקופת המחקר) משרד החינוך ראה בעסקים האלה 'שותפים' לתהליך חינוכי אמיתי (?!).

הממצא העיקרי הוא שלמשרד החינוך תפקיד חשוב במניעת פרסומת ישירה בבתי-ספר, אבל במקביל הוא פועל גם כמחנך (ואולי אף מלבין ומכבס) של העסקים הפונים כיצד ראוי להתנסח ומה ראוי להדגיש כדי שהוא יאשר את כניסתם לבתי-הספר.
בכך פועל משרד החינוך בהתאם למדינות ההפרטה שרואה במעורבות עסקים בחינוך דבר חיובי בבסיסו, למרות שתפיסות פדגוגיות (הנסקרות בתחילת המאמר) מצביעות על כך שכניסת עסקים לחינוך עלולה לפגוע ולהחליש את החינוך לדמוקרטיה, לחשיבה ביקורתית ולהחליש את מעמד המורה בתהליך החינוכי.

 המאמר המלא (בקובץ PDF) זמין על ידי לחיצה כאן

בספר המלא ישנם עשרה מאמרים נוספים העוסקים בהפרטה בחינוך בישראל מזוויות שונות, הוא נבחר כספר החודש ב-'רשת מדעי החברה בישראל'  ואפשר לקנות אותו דרך אתר הוצאת רמות, אוניברסיטת תל-אביב.

תגיות:   · · · · · · ניתן להגיב.