הקשר החברתי

עסקים וחברה, יזמות ופילנתרופיה

הקשר החברתי header image 5

ד' זה 'דרור' נגד 'דה-מרקר' (על הכוחות המנוגדים בתוך מחאת האוהלים)

14 בספטמבר, 2011 מאת Asaf
ניתן להגיב

"…  בערב ה-14 ליולי (J14 הוא כבר לא רק תאריך נפילת הבסטיליה הצרפתית), הפייסבוק שלי התחיל לטפטף הודעות של חברים בסגנון:'בכיכר הבימה עכשיו – פסטיבל' ; 'אני אומרת לכם שזאת התחלה של משהו גדול מאד'; 'מדהים מה שקורה כאן – בואו גם' . היה לי קשה להאמין לזה, חשבתי שהם נופלים למלכודת הידועה של כל מי שאי-פעם השתתף בהפגנה למען משהו שבאמת חשוב לו. פתאום, עם כל המפגינים ברחוב – נדמה לך שזה סוחף את כל המדינה. אבל כמה אפשר, והאם בכלל הוגן לצפות שכל המדינה תצטרף אליך כדי למחות על תנאי השכירות המגעילים בתל-אביב?  כתבתי לחברים בפייסבוק משהו בסגנון:' אולי נעזוב את הבימה כדי להקים את תל-אביב שלנו בחולון?'. תוך יומיים כבר הבנתי שטעיתי, וזו מחאה רחבה הרבה יותר, התעוררות חברתית של מצוקות הרבה יותר משמעותיות משכירות בתל-אביב. מה הלאה?…"

עכשיו, כשמחאת האוהלים עוברת מטאמורפוזה, מחפשת צורה חדשה (לדוגמה מאוהלים לשולחנות עגולים), אני רוצה להסב תשומת לב לשני כוחות מרכזיים שהניעו את המחאה והביאו אותה לשיא היסטורי בהפגנה הגדולה במדינה. עד לשיאה של המחאה שני הכוחות המנוגדים האלה משכו לכיוון אחד, וזאת כנראה גם הסיבה שהם הצליחו לאחד כל כך הרבה אנשים. אבל עכשיו, כשהמחאה נדרשת להתבגר, לעבור שלב, ובעיקר לדון בפתרונות למצוקות שהעלו, נדמה ששתי הקבוצות מושכות את יריעות האוהלים והשלטים לכיוונים הפוכים – באופן שמאיים לקרוע אותם לגזרים.

שני מאהלים מנוגדים

כולם, פחות או יותר, מסכימים שיוקר המחיה הוא הסיבה המרכזית שהציתה ומתדלקת את המחאה הנוכחית. אבל סביב הפתרונות לבעיה הזו מסתמנים שני מחנות מנוגדים: המחנה הראשון הוא הסוציאל-דמוקרטי, הקורא להעלות את הוצאות המדינה על שירותים חברתיים כדי לממן בעזרתן מתן שירותי חינוך טובים יותר (פחות תלמידים בכיתות ויותר שעות בחינוך הציבורי), בריאות שוויונית יותר (יותר רופאים, יותר מיטות זמינות, צמצום התורים לטיפולים רפואיים), תעסוקה (יותר מועסקים בשירותים החברתיים בתנאים סוציאליים  הוגנים, ותחת העסקה ישירה של המדינה ופחות על ידי עמותות וארגונים קבלניים) ודיור (החזרת דיור ציבורי – יותר דירות בבעלות ותחזוקה ממשלתית המושכרות בתנאים מסובסדים). כל הפתרונות האלו מפחידים את המחנה השני, המחנה הניאו-ליברלי. בבסיסו, המחנה הזה מצהיר שהוא מחפש פתרונות שיתאימו לכוחות השוק. מאחורי אמירה כזו עומדת אמונה שהמדינה צריכה לתפקד לא כספק של שירותים חברתיים אלא כגוף מסדיר, שיוצר תנאים שיעודדו את השוק עצמו לתת מענה לצרכים חברתיים.

שני פתרונות מתנגשים

ד'  זה 'דרור ישראל': הסוציאל דמוקרטים מציעים לממן את הגדלת יריעת השירותים החברתיים בעיקר על ידי הגדלת החוב הלאומי של מדינת ישראל. תומכי המחנה מקווים שמדינת ישראל תגדיל את ההלוואות  שהיא לוקחת מבנקי העולם (או לחילופין תצמצם את יתרות ההון שמצויות ברשותה באופן שיעלה את הריבית על ההלוואות הללו) מתוך בחירה אידיאולוגית – ששירותים חברתיים ברמה מספקת ושוויונית הם בסיס לקיומה של חברה צודקת מוסרית. בצד המחנה הזה נמצאת כל תנועה שקוראת למדינה להגדיל את המימון כדי לספק שירות כלשהו (שיפור תנאי הפסיכולוגים, תנאי הרופאים, מימון דיור ציבורי, גני ילדים). התנועה המובילה בהקשר הזה היא תנועת 'דרור ישראל' – שמאגדת קיבוצים עירוניים, וכבר שנים נאבקת נגד תהליכי הפרטה וצמצום שירותי הרווחה במדינה. לפני כמה שבועות הם השיקו אתר חדש, 'נייר הלקמוס', שבו מוצגת באופן ברור מאד התפיסה הזו. עמותות נוספות שמזוהות עם המחנה הזה הן רופאים לזכויות אדם (שהקימו אוהל עזרה ראשונה בשדרת רוטשילד), והאגודה לזכויות האזרח בישראל, שהמחאה תפסה אותם בדיוק בשיאו של קמפיין להעלאת המודעות הציבורית לפערים בחברה והאיום שמהווים פערים אלה על הדמוקרטיה (בין היתר עסק הקמפיין גם בנושא מצוקת הדיור).  המלצות ועדת ספיבק-יונה  המתגבשות, הן ברוח המחנה הזה.

ד' זה 'דה-מרקר': עבור המחנה הניאו-ליברלי צדק ושוויון הם ערכים חשובים (בשוויון – הכוונה כאן בעיקר לשוויון בהזדמנויות), אבל הם לא הנושא לדיון כלל – אלה יבואו לתפיסת הניאו-ליברלים כאשר תמצא הנוסחה הנכונה לוויסות תמריצים שיצרו מציאות כזו. ההשקפה הזו בא לידי ביטוי בתשובה שנתן ראש הממשלה למוחים. נתניהו לא ביטל בזלזול את המחאה, אלא הניח שצריך לווסת, לסדר, לכייל מחדש את מערכת התמריצים בשוק , כל זאת כדי ליצור מציאות טובה יותר (שעבורו משמעותה מציאות שתקל על יוקר המחיה של מרבית האזרחים). שחקנים בולטים במחנה הזה הם כל מי שמעלה על נס את המלחמה בריכוזיות במשק הישראלי, בראש ובראשונה עיתון 'הארץ' ו-'דה-מרקר', שמובילים מזה זמן מהלך עקבי, שיטתי ואמיץ (הם יוצאים נגד חברות עם תקציבי הפרסום הגדולים במשק) נגד 'הריכוזיות במשק הישראלי'. העיתון מקיים לאורך זמן כתבות תחקיר מעמיקות על השלכות הריכוזיות  ומדגיש נושא זה בכנסים הכלכליים והחברתיים שהוא מארגן, במיוחד בשני הכנסים בשם 'ישראל 2021' שנערכו בשנה החולפת. במהלך יול-אוגוסט האחרונים הקדיש 'הארץ' יום אחרי יום את הכותרת הראשית  שלו למחאה, ודה-מרקר פרסמו מוסף מיוחד שמאגד כתבות מהשנים החולפות בהן עסקו בהרחבה בסוגיות של החלשות התחרותיות במשק. שחקן נוסף הוא עיתון 'גלובס', שם מתגאים בכך שהם נתנו כיסוי תקשורתי שהעלה את מחאת הקוטג' לכותרות. גם כאן, כמו בריכוזיות הדגש הוא על כלי לשינוי (חרם צרכנים) תוך שמירת כללי המשחק של 'כוחות השוק'. גם עמותות משתתפות בצד הזה, לדוגמה הקמפיין של התנועה למען איכות השלטון שקורא 'לפרק את הריכוזיות', והעצומה שהם מריצים ברשת לקראת פרסום ממצאי הוועדה שהקימה הממשלה לבחינת הנושא. אפשר גם לשער שהמלצות ועדת טרכטנברג יהיו ברוח המחנה הניאו-ליברלי.

יזמות חברתית זה ד' של 'דה-מרקר', ולא 'דרור ישראל': הארגונים שמקדמים יזמות חברתית שייכים גם הם, באופן כמעט מוחלט, למחנה הניאו-ליברלי. הנימוקים לטענה הזו יכולים למלא (לפחות) פוסט שלם נפרד, ובכל זאת (אם נקצר): היזמות החברתית בדרך כלל מבקשת להשתמש במשאבים קיימים ולנצל אותם בדרך שלא חשבו עליה קודם, כלומר הדגש הוא על מציאת פתרונות ברוח כוחות השוק. היזם נדרש לאתר לא רק את ה-'צורך'  החברתי, ואז לפנות למדינה בטיעון של צדק חברתי ולבקש שתיתן לו מענה, אלא גם לאתר פתרונות לאותו צורך שלא ידרשו מהמדינה להגדיל את עוגת התקציב. אם ניקח דוגמה מסוגיית הדיור, היזם החברתי הוא לא מי שמקים תנועת מחאה הקוראת למדינה להחזיר את המימון לפרוייקטים של דיור ציבורי (פתרון שלדעתי הוא הראוי ביותר), אלא מי שמאתר את 'הצורך' בדיור זול יותר לצעירים במרכז, ומאתר פתרון במסגרת כוחות השוק – לדוגמה מקים ארגון שיקדם יוזמות בנייה צפופה בשטחים עירוניים (שראוי לדעתי לקדם כפתרון משלים לדיור הציבורי).

אבל המציאות מורכבת יותר מכל ניתוח חברתי תיאורטי. היא תמיד מסרבת להיכנס לקטגוריות או מודלים באופן מושלם, וכך גם ביחס למיון שהצעתי כאן. תנועת 'דרור ישראל', שמקדמת את הסדר הסוציאל-דמוקרטי במאבק, היא ארגון גג שחלק מהקיבוצים העירוניים שבו דווקא לוקחים חלק ביוזמות חברתיות שמחפשות לרתום את כוחות השוק לעשייה חברתית, כגון בית-הקפה 'גוונים בקפה' באשקלון, שמופעל על ידי אנשים המתמודדים עם מחלה נפשית. מצד שני, דווקא מלב המחנה הניאו-ליברלי, בעיתון 'גלובס' כותב  דרור (לא 'דרור ישראל', אלא) פויר טורים אישים שמזוהים מאד עם המחנה הסוציאל-דמוקרטי של המחאה. המחאה לא נחה, וכך גם הפתרונות שמנסים לגבש למצוקות שהיא העלתה. נשאר רק לחכות ולראות אלו עוד קואליציות, גוונים ומורכבויות יתגלו לנו בעתיד.

תגיות:   · · · · · · · · · · · · · · · 7 תגובות

מהו הפוליטי? (על אמנות וא-פוליטיות ביזמות חברתית)

14 בנובמבר, 2010 מאת Asaf
ניתן להגיב

שמתי לב שהפוסטים האחרונים נוגעים מעט בקשר שבין אמנות לשינוי חברתי. היות וכל שינוי חברתי הוא גם פוליטי במהותו, ולו רק מפני שהוא משפיע על אופן חלוקת המשאבים בחברה, זה כמעט מפתיע שהדיון על יזמות חברתית בעולם הוא מאד סטרילי, חיוור פוליטית. העדר הדיון בולט במיוחד על רקע הכתיבה אודות תנועות שינוי חברתי, שהולידו את המושג 'פוליטיקה של זהויות', או מול הדיון בקשר שבין אמנות והתנגדות לסדר הקפיטליסטי (אסכולת פרנקפורט, מישהו?). אני תוהה האם הסיבה היא בגלל שהמיסגור של פעילות לקידום מטרות מוסריות כ-'יזמות חברתית' הוא חדש יחסית, כמעט בחיתוליו, או יותר בגלל קירבה לדיון האירגוני אודות חלוקה למגזרים בחברה (משלישי לרביעי), או שמא בגלל קירבת דם אחרת – לדוד הניאו-ליברלי. אני תוהה גם האם ביקורת אוטומטית כזו, של לשייך את היזמות החברתית לניאו-ליברליזם בלבד, היא לא פשטנית מדי, מטשטשת את הייחודיות, ומבחינה ערכית, מטשטש את היתרונות של יזמות חברתית כאחד הכלים החדשניים והמוצלחים בתקופתנו לעשייה מוסרית ולהצגת שינויים לחברה. המרכז החדש, מרכז מינרבה למדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב מנסה במסגרת פרוייקט הלקסיקון הפוליטי שלו, להציע דרכים חדשות לדיון על הפוליטי (בעידן הניא-ליברלי). החוקרים שם לא מחכים שאציע ערך בלקסיקון על המושג יזמות (ישנם כמה דברים קטנים בדרך, כמו כתיבת דוקטורט),  וכבר הוציאו שני כרכים של הפרוייקט, בצורה של כתב-עת דיגיטלי בשם 'מפתח' (הגיליונות זמינים להורדה באתר), או בכינויו המלא: כתב עת לקסיקלי למחשבה פוליטית.

ב-25 בנובמבר תיפתח במוזיאון בת-ים לאמנות עכשווית, תערוכה בנושא 'מהו הפוליטי?' (אוצרת, מעין אמיר). התערוכה היא בשיתוף מכון מינרבה ו'מפתח'. וכמה ימים לפני הפתיחת, הם יקיימו דיון שהקלטה שלו תשודר כחלק מהתערוכה. הייתי שמח אם מישהו שם יחשוף מה עומד מאחורי העזיבה של האוצרת המיוחדת טלי תמיר את מוזיאון נחום גוטמן. האם רק לי יש תחושה שזה קשור לתוכן הפוליטי והחשוב של התערוכות האחרונות שאצרה בו? האם הוועד המנהל של המוזיאון החליט להיכנע ללחץ 'ידידי המוזיאון' (ואוייבי האמנות), ליישר קו עם הג'נטריפיקציה והיאפיזציה של נווה-צדק, ולהפוך ממוזיאון לאולם תצוגה שקולע לטעם אספני אמנות-סלון או מתנות לדוד באמריקה (ניחוש שלי: תוך שנה-שנתיים אולם התצוגה בכניסה יסגר לטובת חנות מזכרות)?

ותקווה אחרת לגמרי: אולי הכנס הבא של מכון מינרבה ידון בשאלה נוספת, חשובה לא פחות מ-'מהו הפוליטי?'.

אולי…

תגיות:   · · · · · · · · · · · תגובה אחת

אינדי נגב: יצירה התנדבותית וכוחות שינוי בחברה

7 באוקטובר, 2010 מאת Asaf
ניתן להגיב

לנחמנים יש אומן, לאוהבי מוזיקה אלטרנטיבית יש את מצפה גבולות. היום (יום חמישי 7 אוקטובר 2010) יפתח 'אינ-די-נגב' – פסטיבל המוזיקה לאמנים עצמאיים שלא חתומים בחברות התקליטים הגדולות ולא מככבים ברשימות ההשמעה של תחנות הרדיו.מה שהתחיל מרעיון של כמה חברים שחזרו מהודו ורצו "לשמוע מוזיקה בכיף, ואולי גם להעביר כובע בסוף הערב לכיסוי העלויות" מסתמן ככינוס החובה השנתי לכל מי שמופיע או מבקר במשולש המועדונים לבונטין7-אוזןבר-בארבי  (טוב, לא בדיוק משולש, יש גם את קפה ביאליק, בלום בר ועוד כמה מקומות מעולים בעיר). מעין נדידת חסידות מוזיקלית מתל-אביב אל מצפה גבולות, על גבול מצרים-עזה.
את הפסטיבל מארגנת קבוצה מדרום הארץ, כארוע ללא כוונות רווח. רוב העבודה, אם לא כולה, מתבצעת בהתנדבות על ידי צוות הקמה שמגיע כשבועיים לפני הפסטיבל כדי לבנות את הבמות ולהכשיר את השטח לקראת הגעה של כ-4000 איש (נכון ללפני שנה, וגם השנה כל הכרטיסים אזלו). מצפייה בכמה סרטוני יו-טיוב על הפסטיבל אפשר להתרשם שהמשתתפים, ובמיוחד מי שמתנדב בצוות ההקמה, עוברים חוויה מיוחדת שלא רחוקה כנראה מכל התעלות רוחנית אחרת. חלק מסבירים שזו העובדה שבדרך כלל הם מופיעים לפני כמה עשרות אנשים ופתאום ניתנת להם הזדמנות לחגוג עם עוד אלפים, כמובן שגם הנוף והיציאה מהעיר מכוונים את המשתתפים לחוויה אחרת, שונה מהאופן הרגיל של צריכת מוזיקה. אין בזה משהו חדש, ותוכלו לשמוע השוואות לבורנינג מן ("אבל בלי כל החרטא מסביב") בארצות הברית, או לגלסטנברי באנגליה, ומעל לכל אלה, הפך כבר מביך להגיד: וודסטוק.

סוד הקסם ההתנדבותי

מה שבהתחלה הפתיע אותי הוא הדמיון לרציונל של פסטיבל רוסקילד מדנמרק (עליו כתבתי כמה פוסטים למטה): התארגנות לקמפינג מוזיקלי רב-משתתפים, ששם לו מטרה מרכזית להיות מבוסס על עבודת מתנדבים, כמה שפחות מסחרית, ולאפשר למשתתפים בו (כולל הקהל) ליצור תוך התחשבות בסביבה. בישראל נוסף גם הרעיון של הוצאת ההתרחשות התרבותית אל מחוץ למרכז הארץ. אני חושב שאמנות בכלל, ויצירה בשלב הלא ממוסד שלה במיוחד, הם סוכנים מרכזיים ביצירת שינוי חברתי (במובן הסוציולוגי ובמובן הסוציאלי גם יחד). לא מפתיע לראות כאלו ביטויים חגיגיים של יזמות חברתית צומחים מתוך התסיסה הזו. מפתח נוסף, וחשוב להבנת סוד הקסם של פסטיבלים כאלו, הוא המרכיב ההתנדבותי. התנדבות הולכת יד-ביד רעיונית עם יצירת אמנות לא ממוסדת, וזאת מפני ששתיהן מבטאות את מה שהשוק והמדינה לא מאפשרות בדרך כלל: את העשייה מתוך רצון לא תועלתני, עשית דבר מתוך רצון פשוט – לגעת בזולת באשר הוא, ולא מתוך כוונה למכור לו עוד דקות שיחה לטלפון, או לשכנע אותו לתת למפלגה כזו או אחרת לייצג אותו במוסדות השלטון (ועל מוסדות הרווחה עליהם השלטון מופקד).

פינה חמה בלב האנתרופולוג

אנתרופולוגים שומרים מקום חם בלב לפסטיבלים מהסוג הזה. שבו התארגנות על בסיס גדול של מתנדבים והתכנסות למשך זמן טקסי מוגדר מראש, מאפשרת לנוכחים להרגישי משהו שונה מהיום-יום. לצאת מהזהות הקבועה יחסית שלהם, לצאת מהמבנה המקבע אל עבר הצמיגי והבלתי מתעצב, ומעל לכל, פשוט לחוש תחושת הזדהות גדולה עם בני-אדם באשר הם – לחוות קומיוניטאס (מושג שפיתח ויקטור טרנר). השנה אני הולך לגלות את כל זה מקרוב.

טריילר לסרט 'חיפושיות שחורות' – שמתעדת את הפסטיבל

לסרטון ארוך יותר – שמאפשר להרגיש את רוח הפסטיבל

תגיות:   · · · · · ניתן להגיב.