הקשר החברתי

עסקים וחברה, יזמות ופילנתרופיה

הקשר החברתי header image 5

מהו הפוליטי? (על אמנות וא-פוליטיות ביזמות חברתית)

14 בנובמבר, 2010 מאת Asaf
ניתן להגיב

שמתי לב שהפוסטים האחרונים נוגעים מעט בקשר שבין אמנות לשינוי חברתי. היות וכל שינוי חברתי הוא גם פוליטי במהותו, ולו רק מפני שהוא משפיע על אופן חלוקת המשאבים בחברה, זה כמעט מפתיע שהדיון על יזמות חברתית בעולם הוא מאד סטרילי, חיוור פוליטית. העדר הדיון בולט במיוחד על רקע הכתיבה אודות תנועות שינוי חברתי, שהולידו את המושג 'פוליטיקה של זהויות', או מול הדיון בקשר שבין אמנות והתנגדות לסדר הקפיטליסטי (אסכולת פרנקפורט, מישהו?). אני תוהה האם הסיבה היא בגלל שהמיסגור של פעילות לקידום מטרות מוסריות כ-'יזמות חברתית' הוא חדש יחסית, כמעט בחיתוליו, או יותר בגלל קירבה לדיון האירגוני אודות חלוקה למגזרים בחברה (משלישי לרביעי), או שמא בגלל קירבת דם אחרת – לדוד הניאו-ליברלי. אני תוהה גם האם ביקורת אוטומטית כזו, של לשייך את היזמות החברתית לניאו-ליברליזם בלבד, היא לא פשטנית מדי, מטשטשת את הייחודיות, ומבחינה ערכית, מטשטש את היתרונות של יזמות חברתית כאחד הכלים החדשניים והמוצלחים בתקופתנו לעשייה מוסרית ולהצגת שינויים לחברה. המרכז החדש, מרכז מינרבה למדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב מנסה במסגרת פרוייקט הלקסיקון הפוליטי שלו, להציע דרכים חדשות לדיון על הפוליטי (בעידן הניא-ליברלי). החוקרים שם לא מחכים שאציע ערך בלקסיקון על המושג יזמות (ישנם כמה דברים קטנים בדרך, כמו כתיבת דוקטורט),  וכבר הוציאו שני כרכים של הפרוייקט, בצורה של כתב-עת דיגיטלי בשם 'מפתח' (הגיליונות זמינים להורדה באתר), או בכינויו המלא: כתב עת לקסיקלי למחשבה פוליטית.

ב-25 בנובמבר תיפתח במוזיאון בת-ים לאמנות עכשווית, תערוכה בנושא 'מהו הפוליטי?' (אוצרת, מעין אמיר). התערוכה היא בשיתוף מכון מינרבה ו'מפתח'. וכמה ימים לפני הפתיחת, הם יקיימו דיון שהקלטה שלו תשודר כחלק מהתערוכה. הייתי שמח אם מישהו שם יחשוף מה עומד מאחורי העזיבה של האוצרת המיוחדת טלי תמיר את מוזיאון נחום גוטמן. האם רק לי יש תחושה שזה קשור לתוכן הפוליטי והחשוב של התערוכות האחרונות שאצרה בו? האם הוועד המנהל של המוזיאון החליט להיכנע ללחץ 'ידידי המוזיאון' (ואוייבי האמנות), ליישר קו עם הג'נטריפיקציה והיאפיזציה של נווה-צדק, ולהפוך ממוזיאון לאולם תצוגה שקולע לטעם אספני אמנות-סלון או מתנות לדוד באמריקה (ניחוש שלי: תוך שנה-שנתיים אולם התצוגה בכניסה יסגר לטובת חנות מזכרות)?

ותקווה אחרת לגמרי: אולי הכנס הבא של מכון מינרבה ידון בשאלה נוספת, חשובה לא פחות מ-'מהו הפוליטי?'.

אולי…

תגיות:   · · · · · · · · · · · תגובה אחת

אינדי נגב: יצירה התנדבותית וכוחות שינוי בחברה

7 באוקטובר, 2010 מאת Asaf
ניתן להגיב

לנחמנים יש אומן, לאוהבי מוזיקה אלטרנטיבית יש את מצפה גבולות. היום (יום חמישי 7 אוקטובר 2010) יפתח 'אינ-די-נגב' – פסטיבל המוזיקה לאמנים עצמאיים שלא חתומים בחברות התקליטים הגדולות ולא מככבים ברשימות ההשמעה של תחנות הרדיו.מה שהתחיל מרעיון של כמה חברים שחזרו מהודו ורצו "לשמוע מוזיקה בכיף, ואולי גם להעביר כובע בסוף הערב לכיסוי העלויות" מסתמן ככינוס החובה השנתי לכל מי שמופיע או מבקר במשולש המועדונים לבונטין7-אוזןבר-בארבי  (טוב, לא בדיוק משולש, יש גם את קפה ביאליק, בלום בר ועוד כמה מקומות מעולים בעיר). מעין נדידת חסידות מוזיקלית מתל-אביב אל מצפה גבולות, על גבול מצרים-עזה.
את הפסטיבל מארגנת קבוצה מדרום הארץ, כארוע ללא כוונות רווח. רוב העבודה, אם לא כולה, מתבצעת בהתנדבות על ידי צוות הקמה שמגיע כשבועיים לפני הפסטיבל כדי לבנות את הבמות ולהכשיר את השטח לקראת הגעה של כ-4000 איש (נכון ללפני שנה, וגם השנה כל הכרטיסים אזלו). מצפייה בכמה סרטוני יו-טיוב על הפסטיבל אפשר להתרשם שהמשתתפים, ובמיוחד מי שמתנדב בצוות ההקמה, עוברים חוויה מיוחדת שלא רחוקה כנראה מכל התעלות רוחנית אחרת. חלק מסבירים שזו העובדה שבדרך כלל הם מופיעים לפני כמה עשרות אנשים ופתאום ניתנת להם הזדמנות לחגוג עם עוד אלפים, כמובן שגם הנוף והיציאה מהעיר מכוונים את המשתתפים לחוויה אחרת, שונה מהאופן הרגיל של צריכת מוזיקה. אין בזה משהו חדש, ותוכלו לשמוע השוואות לבורנינג מן ("אבל בלי כל החרטא מסביב") בארצות הברית, או לגלסטנברי באנגליה, ומעל לכל אלה, הפך כבר מביך להגיד: וודסטוק.

סוד הקסם ההתנדבותי

מה שבהתחלה הפתיע אותי הוא הדמיון לרציונל של פסטיבל רוסקילד מדנמרק (עליו כתבתי כמה פוסטים למטה): התארגנות לקמפינג מוזיקלי רב-משתתפים, ששם לו מטרה מרכזית להיות מבוסס על עבודת מתנדבים, כמה שפחות מסחרית, ולאפשר למשתתפים בו (כולל הקהל) ליצור תוך התחשבות בסביבה. בישראל נוסף גם הרעיון של הוצאת ההתרחשות התרבותית אל מחוץ למרכז הארץ. אני חושב שאמנות בכלל, ויצירה בשלב הלא ממוסד שלה במיוחד, הם סוכנים מרכזיים ביצירת שינוי חברתי (במובן הסוציולוגי ובמובן הסוציאלי גם יחד). לא מפתיע לראות כאלו ביטויים חגיגיים של יזמות חברתית צומחים מתוך התסיסה הזו. מפתח נוסף, וחשוב להבנת סוד הקסם של פסטיבלים כאלו, הוא המרכיב ההתנדבותי. התנדבות הולכת יד-ביד רעיונית עם יצירת אמנות לא ממוסדת, וזאת מפני ששתיהן מבטאות את מה שהשוק והמדינה לא מאפשרות בדרך כלל: את העשייה מתוך רצון לא תועלתני, עשית דבר מתוך רצון פשוט – לגעת בזולת באשר הוא, ולא מתוך כוונה למכור לו עוד דקות שיחה לטלפון, או לשכנע אותו לתת למפלגה כזו או אחרת לייצג אותו במוסדות השלטון (ועל מוסדות הרווחה עליהם השלטון מופקד).

פינה חמה בלב האנתרופולוג

אנתרופולוגים שומרים מקום חם בלב לפסטיבלים מהסוג הזה. שבו התארגנות על בסיס גדול של מתנדבים והתכנסות למשך זמן טקסי מוגדר מראש, מאפשרת לנוכחים להרגישי משהו שונה מהיום-יום. לצאת מהזהות הקבועה יחסית שלהם, לצאת מהמבנה המקבע אל עבר הצמיגי והבלתי מתעצב, ומעל לכל, פשוט לחוש תחושת הזדהות גדולה עם בני-אדם באשר הם – לחוות קומיוניטאס (מושג שפיתח ויקטור טרנר). השנה אני הולך לגלות את כל זה מקרוב.

טריילר לסרט 'חיפושיות שחורות' – שמתעדת את הפסטיבל

לסרטון ארוך יותר – שמאפשר להרגיש את רוח הפסטיבל

תגיות:   · · · · · ניתן להגיב.