הקשר החברתי

עסקים וחברה, יזמות ופילנתרופיה

הקשר החברתי header image 4

ד' זה 'דרור' נגד 'דה-מרקר' (על הכוחות המנוגדים בתוך מחאת האוהלים)

14 בספטמבר, 2011 מאת Asaf

"…  בערב ה-14 ליולי (J14 הוא כבר לא רק תאריך נפילת הבסטיליה הצרפתית), הפייסבוק שלי התחיל לטפטף הודעות של חברים בסגנון:'בכיכר הבימה עכשיו – פסטיבל' ; 'אני אומרת לכם שזאת התחלה של משהו גדול מאד'; 'מדהים מה שקורה כאן – בואו גם' . היה לי קשה להאמין לזה, חשבתי שהם נופלים למלכודת הידועה של כל מי שאי-פעם השתתף בהפגנה למען משהו שבאמת חשוב לו. פתאום, עם כל המפגינים ברחוב – נדמה לך שזה סוחף את כל המדינה. אבל כמה אפשר, והאם בכלל הוגן לצפות שכל המדינה תצטרף אליך כדי למחות על תנאי השכירות המגעילים בתל-אביב?  כתבתי לחברים בפייסבוק משהו בסגנון:' אולי נעזוב את הבימה כדי להקים את תל-אביב שלנו בחולון?'. תוך יומיים כבר הבנתי שטעיתי, וזו מחאה רחבה הרבה יותר, התעוררות חברתית של מצוקות הרבה יותר משמעותיות משכירות בתל-אביב. מה הלאה?…"

עכשיו, כשמחאת האוהלים עוברת מטאמורפוזה, מחפשת צורה חדשה (לדוגמה מאוהלים לשולחנות עגולים), אני רוצה להסב תשומת לב לשני כוחות מרכזיים שהניעו את המחאה והביאו אותה לשיא היסטורי בהפגנה הגדולה במדינה. עד לשיאה של המחאה שני הכוחות המנוגדים האלה משכו לכיוון אחד, וזאת כנראה גם הסיבה שהם הצליחו לאחד כל כך הרבה אנשים. אבל עכשיו, כשהמחאה נדרשת להתבגר, לעבור שלב, ובעיקר לדון בפתרונות למצוקות שהעלו, נדמה ששתי הקבוצות מושכות את יריעות האוהלים והשלטים לכיוונים הפוכים – באופן שמאיים לקרוע אותם לגזרים.

שני מאהלים מנוגדים

כולם, פחות או יותר, מסכימים שיוקר המחיה הוא הסיבה המרכזית שהציתה ומתדלקת את המחאה הנוכחית. אבל סביב הפתרונות לבעיה הזו מסתמנים שני מחנות מנוגדים: המחנה הראשון הוא הסוציאל-דמוקרטי, הקורא להעלות את הוצאות המדינה על שירותים חברתיים כדי לממן בעזרתן מתן שירותי חינוך טובים יותר (פחות תלמידים בכיתות ויותר שעות בחינוך הציבורי), בריאות שוויונית יותר (יותר רופאים, יותר מיטות זמינות, צמצום התורים לטיפולים רפואיים), תעסוקה (יותר מועסקים בשירותים החברתיים בתנאים סוציאליים  הוגנים, ותחת העסקה ישירה של המדינה ופחות על ידי עמותות וארגונים קבלניים) ודיור (החזרת דיור ציבורי – יותר דירות בבעלות ותחזוקה ממשלתית המושכרות בתנאים מסובסדים). כל הפתרונות האלו מפחידים את המחנה השני, המחנה הניאו-ליברלי. בבסיסו, המחנה הזה מצהיר שהוא מחפש פתרונות שיתאימו לכוחות השוק. מאחורי אמירה כזו עומדת אמונה שהמדינה צריכה לתפקד לא כספק של שירותים חברתיים אלא כגוף מסדיר, שיוצר תנאים שיעודדו את השוק עצמו לתת מענה לצרכים חברתיים.

שני פתרונות מתנגשים

ד'  זה 'דרור ישראל': הסוציאל דמוקרטים מציעים לממן את הגדלת יריעת השירותים החברתיים בעיקר על ידי הגדלת החוב הלאומי של מדינת ישראל. תומכי המחנה מקווים שמדינת ישראל תגדיל את ההלוואות  שהיא לוקחת מבנקי העולם (או לחילופין תצמצם את יתרות ההון שמצויות ברשותה באופן שיעלה את הריבית על ההלוואות הללו) מתוך בחירה אידיאולוגית – ששירותים חברתיים ברמה מספקת ושוויונית הם בסיס לקיומה של חברה צודקת מוסרית. בצד המחנה הזה נמצאת כל תנועה שקוראת למדינה להגדיל את המימון כדי לספק שירות כלשהו (שיפור תנאי הפסיכולוגים, תנאי הרופאים, מימון דיור ציבורי, גני ילדים). התנועה המובילה בהקשר הזה היא תנועת 'דרור ישראל' – שמאגדת קיבוצים עירוניים, וכבר שנים נאבקת נגד תהליכי הפרטה וצמצום שירותי הרווחה במדינה. לפני כמה שבועות הם השיקו אתר חדש, 'נייר הלקמוס', שבו מוצגת באופן ברור מאד התפיסה הזו. עמותות נוספות שמזוהות עם המחנה הזה הן רופאים לזכויות אדם (שהקימו אוהל עזרה ראשונה בשדרת רוטשילד), והאגודה לזכויות האזרח בישראל, שהמחאה תפסה אותם בדיוק בשיאו של קמפיין להעלאת המודעות הציבורית לפערים בחברה והאיום שמהווים פערים אלה על הדמוקרטיה (בין היתר עסק הקמפיין גם בנושא מצוקת הדיור).  המלצות ועדת ספיבק-יונה  המתגבשות, הן ברוח המחנה הזה.

ד' זה 'דה-מרקר': עבור המחנה הניאו-ליברלי צדק ושוויון הם ערכים חשובים (בשוויון – הכוונה כאן בעיקר לשוויון בהזדמנויות), אבל הם לא הנושא לדיון כלל – אלה יבואו לתפיסת הניאו-ליברלים כאשר תמצא הנוסחה הנכונה לוויסות תמריצים שיצרו מציאות כזו. ההשקפה הזו בא לידי ביטוי בתשובה שנתן ראש הממשלה למוחים. נתניהו לא ביטל בזלזול את המחאה, אלא הניח שצריך לווסת, לסדר, לכייל מחדש את מערכת התמריצים בשוק , כל זאת כדי ליצור מציאות טובה יותר (שעבורו משמעותה מציאות שתקל על יוקר המחיה של מרבית האזרחים). שחקנים בולטים במחנה הזה הם כל מי שמעלה על נס את המלחמה בריכוזיות במשק הישראלי, בראש ובראשונה עיתון 'הארץ' ו-'דה-מרקר', שמובילים מזה זמן מהלך עקבי, שיטתי ואמיץ (הם יוצאים נגד חברות עם תקציבי הפרסום הגדולים במשק) נגד 'הריכוזיות במשק הישראלי'. העיתון מקיים לאורך זמן כתבות תחקיר מעמיקות על השלכות הריכוזיות  ומדגיש נושא זה בכנסים הכלכליים והחברתיים שהוא מארגן, במיוחד בשני הכנסים בשם 'ישראל 2021' שנערכו בשנה החולפת. במהלך יול-אוגוסט האחרונים הקדיש 'הארץ' יום אחרי יום את הכותרת הראשית  שלו למחאה, ודה-מרקר פרסמו מוסף מיוחד שמאגד כתבות מהשנים החולפות בהן עסקו בהרחבה בסוגיות של החלשות התחרותיות במשק. שחקן נוסף הוא עיתון 'גלובס', שם מתגאים בכך שהם נתנו כיסוי תקשורתי שהעלה את מחאת הקוטג' לכותרות. גם כאן, כמו בריכוזיות הדגש הוא על כלי לשינוי (חרם צרכנים) תוך שמירת כללי המשחק של 'כוחות השוק'. גם עמותות משתתפות בצד הזה, לדוגמה הקמפיין של התנועה למען איכות השלטון שקורא 'לפרק את הריכוזיות', והעצומה שהם מריצים ברשת לקראת פרסום ממצאי הוועדה שהקימה הממשלה לבחינת הנושא. אפשר גם לשער שהמלצות ועדת טרכטנברג יהיו ברוח המחנה הניאו-ליברלי.

יזמות חברתית זה ד' של 'דה-מרקר', ולא 'דרור ישראל': הארגונים שמקדמים יזמות חברתית שייכים גם הם, באופן כמעט מוחלט, למחנה הניאו-ליברלי. הנימוקים לטענה הזו יכולים למלא (לפחות) פוסט שלם נפרד, ובכל זאת (אם נקצר): היזמות החברתית בדרך כלל מבקשת להשתמש במשאבים קיימים ולנצל אותם בדרך שלא חשבו עליה קודם, כלומר הדגש הוא על מציאת פתרונות ברוח כוחות השוק. היזם נדרש לאתר לא רק את ה-'צורך'  החברתי, ואז לפנות למדינה בטיעון של צדק חברתי ולבקש שתיתן לו מענה, אלא גם לאתר פתרונות לאותו צורך שלא ידרשו מהמדינה להגדיל את עוגת התקציב. אם ניקח דוגמה מסוגיית הדיור, היזם החברתי הוא לא מי שמקים תנועת מחאה הקוראת למדינה להחזיר את המימון לפרוייקטים של דיור ציבורי (פתרון שלדעתי הוא הראוי ביותר), אלא מי שמאתר את 'הצורך' בדיור זול יותר לצעירים במרכז, ומאתר פתרון במסגרת כוחות השוק – לדוגמה מקים ארגון שיקדם יוזמות בנייה צפופה בשטחים עירוניים (שראוי לדעתי לקדם כפתרון משלים לדיור הציבורי).

אבל המציאות מורכבת יותר מכל ניתוח חברתי תיאורטי. היא תמיד מסרבת להיכנס לקטגוריות או מודלים באופן מושלם, וכך גם ביחס למיון שהצעתי כאן. תנועת 'דרור ישראל', שמקדמת את הסדר הסוציאל-דמוקרטי במאבק, היא ארגון גג שחלק מהקיבוצים העירוניים שבו דווקא לוקחים חלק ביוזמות חברתיות שמחפשות לרתום את כוחות השוק לעשייה חברתית, כגון בית-הקפה 'גוונים בקפה' באשקלון, שמופעל על ידי אנשים המתמודדים עם מחלה נפשית. מצד שני, דווקא מלב המחנה הניאו-ליברלי, בעיתון 'גלובס' כותב  דרור (לא 'דרור ישראל', אלא) פויר טורים אישים שמזוהים מאד עם המחנה הסוציאל-דמוקרטי של המחאה. המחאה לא נחה, וכך גם הפתרונות שמנסים לגבש למצוקות שהיא העלתה. נשאר רק לחכות ולראות אלו עוד קואליציות, גוונים ומורכבויות יתגלו לנו בעתיד.

תגיות:   · · · · · · · · · · · · · · · 7 תגובות

השארת תגובה

7 תגובות עד כה ↓

  • 1 אגם השועל // 17 ספט, 2011 בשעה 13:58

    ניתוח מאוד מוצלח של הפילוג והאיחוד בתוך המחאה. נשמח לשמוע על דוגמאות קונקרטיות של יזמות חברתית שהן תוצאה של המחאה.

    אגם

  • 2 מאן דהוא // 17 ספט, 2011 בשעה 15:44

    המתח בין שני המחנות הללו הוא משמעותי, ואם המחאה באמת תצליח לחולל מהפיכה בארץ, מהם יצאו השמאל וימין החדשים של הפוליטיקה הישראלית.

    אבל בינתיים יש מקום ללא מעט שיתוף פעולה והפרייה הדדית בין שניהם (כלומר, בין השמאל הסוציאל-דמוקטרי לבין הימין הכלכלי המפוכח של אחרי 2008; לרוב הניאו-ליברלים בעולם עד היום אין מילה רעה לומר על מצב שבו כמה טייקונים עושים חגיגה על חשבון שאר העולם, והניאו-ליברלים של דה מרקר הם זן שונה מאוד של החיה הזאת). אני אנסה לנסח את מה שנראה לי כעמק השווה הבסיסי בין שני המחנות, ובסוף אגיד מילה גם על יזמות חברתית.

    מטרה משותפת ראשונה: חיסול האוליגרכיה.
    המצב הנוכחי, שבו קומץ בעלי הון חומסים את שאר האוכלוסייה ומחזיקים את פקידי הממשלה ונבחרי הציבור ברובם בכיס הקטן שלהם הוא בלתי נסבל מאיזה צד שלא נסתכל על זה. באופן מוזר, בעיניי, מי שבעיקר דוחף לכיוון הזה הם אנשי דה-מרקר, וירון זליכה למינהו, כלומר הניאו-ליברלים. אבל הנושא הזה צריך להדאיג לא פחות את השמאל הסוציאל-דמוקרטי. אין שום דרך לקדם שוויון כשהמדינה כולה מנוהלת כמו קרטל, והפרטה לטייקונים זו רעה חולה שעליה השמאל הסוציאליסטי הצביע זה שנים. חיסול האוליגרכיה הוא מטרה ששני המחנות צריכים לשים בראש מעינייהם.

    מטרה משותפת שניה: העלאת רמת השכר
    מטרה קלאסית וקבועה של כל מאבק סוציאליסטי. משמח לראות שגם בימין הכלכלי בישראל התחילו להבין שזה בעצם דבר טוב ומקדם צמיחה כלכלית.

    פשרה ראשונה: שיפור איכות השירותים שמספקת המדינה לציבור
    גם בימין הניאו-ליברלי התחילו להבין שאיכות השירותים שמספקת הממשלה בישראל, אחרי שעשו לה דיאטה שהביאה אותה לתת-תזונה נוסח סומליה, היא מתחת לכל ביקורת, ושלפחות בתחומים כמו חינוך ובריאות מן הדין לשחרר את הברז, להזרים כספים, ולדאוג לשיפור השירות שהמדינה נותנת לאזרח. כמובן שמדובר בהגדלת הממשלה, כפי שהשמאל הסוציאל-דמוקרטי דרש מאז ומעולם.

    פשרה שניה: שוק חופשי לעסקים קטנים ובינוניים
    היו ימים שבהם במדינות סוציאליסטיות המדינה הייתה אחראית על תכנון הכלכלה עד הפרטים הקטנים ביותר, כולל מי פותח קיוסק באיזה רחוב. נדמה לי שבעשורים האחרונים השמאל הכלכלי ירד מהעץ הזה (ובאגפים האנרכיסטיים יותר שלו – גם מעולם לא עלה עליו). אין שום נזק משוק חופשי כל עוד שמים לו גבולות ברורים, ולא נותנים לאף שחקן לצבור יותר מדי כוח, וכמובן גם כל עוד לא מזניחים את זכויות העובדים. הימין הכלכלי מצדו הולך ומתקרב גם הוא להבנה שאת השחקנים הגדולים צריך להגביל, ושהרגולציה של המדינה צריכה להיות תקיפה. תמו ימי ה-laissez-faire הקיצוניים של לפני עשור.

    נושאים שעוד תהיה עליהם מחלוקת: מה בדיוק נכלל בסל השירותים שהמדינה חייבת לספק לאזרחיה, איזו מידה של הגנה להעניק לזכויות עובדים, כמה גירעון יכולה המדינה לצבור ללא חשש, וממתי זה כבר נעשה מוגזם (אגב, כרגע המדינה אולי בגירעון קטן, אבל הטייקונים בגירעונות אסטרונומיים, כך שבסך הכל מצבה של ישראל מבחינת גירעון הוא בקנטים, ולא כפי שהאוצר מספר). העניין הוא שאלה שאלות שאפשר להתחיל לריב עליהן אחרי שכבר השגנו את מה שמוסכם בין כולנו. ככוח משותף יכולתנו להשיג שינויים ממשיים גדולה יותר.

    ולבסוף היזמות החברתית (ואני לא מתכוון לעמותות צדקה שמחליפות את משרד הרווחה, אלא ליזמות חברתית אמתית) – נדמה לי שלא נכון לשייך אותה בלעדית לאגף הימני. מדובר באחד מהמקומות שבהם שני הצדדים יכולים לומר "זו שלנו" ובצדק. זו אפילו לא פשרה, אלא שילוב יצירתי של עקרונות מכאן ומכאן. בתור איש שמאל, יותר חשוב לי שהשירותים החברתיים יתקיימו ושהמדינה תישא באחריות לכך שהם יתקיימו ולרמתם. פחות משנה לי מאיפה מגיע המימון לכל שירות ושירות. למשל, דיור ציבורי ממש אי אפשר לממן באמצעות השוק, אבל דיור בר השגה למעמד הביניים זה עסק רווחי, ואפשר לממן אותו גם מכספי קרנות פנסיה ומהשקעות. המדינה רק צריכה לוודא שהקריטריונים של איכות ומחיר לדיור כזה נשמרים, ואני אף רואה יתרון בזה שאת משאביה המוגבלים בתחום הדיור המדינה תפנה יותר לכיוון של דיור ציבורי לאוכלוסייה עניה, שזקוקה לו יותר.

  • 3 Asaf // 18 ספט, 2011 בשעה 15:35

    אגם – כדי לראות דוגמאות ליוזמות שעלו מהמחאה כנראה שנצטרך לחכות קצת, ואולי הרמז הוא לחפש אותן במחנה הניאו-ליברלי.

    מאן דהוא – כן, אתה טוען באופן מאד משכנע שיש מקום לשיתופי פעולה בין שני המחנות, ואין הכרח שהמחאה תתפצל.

  • 4 אי ז י / // 20 ספט, 2011 בשעה 7:27

    ניתוח מעניין / כך או כך נראה שהמחאה בהליך של התפרקות. וכל הרומנטיקה שהתלוותה למהלך / משני הקטבים / תשטף בגשם הראשון.
    כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא. כל המחאות המתחילות במרכז ואינן סוחפות את הפריפריה ,לא יקימו חומה חברתי איתנה.
    חבל אבל לא נשנה את הניתוח בשביל אידאלים.

  • […] לפתח את רעיון 'האדם היזמי' הזה מעבר למסורת בעל-פה, שהיום מדעני-החברה מגלים בה עניין רב. הטענה שהוא מעלה באחת ההרצאות היא אפילו נרחבת יותר: […]

  • 6 ניצן צבי כהן // 19 פבר, 2012 בשעה 13:37

    רק הערת אגב – בתור חבר באחת מקבוצות דרור ישראל באשקלון,
    לא ידוע לי על קשר לבית הקפה גוונים בעיר- הגם שהוא נשמע כמו מקום חשוב ונחמד.

  • 7 מה גורם לחוסר אפקטיביות? // 19 דצמ, 2013 בשעה 12:51

    […] הרחב בו בו חברה הפעולה. דוגמא מעניינת לכך ניתן למצוא בדבריו של ד"ר אסף שטיין. שטיין, חוקר בתחום היזמות החברתית, […]