הקשר החברתי

עתידנות וחקר תרבות

אנתרופולוגים וסוציולוגים של תרבות לא אוהבים לעסוק בתיאוריות ניבואיות (תיאוריות שמתיימרות לספק תחזית לעתיד). מחקר תרבות טוב צריך להגביל עצמו לתיאור גדוש של מסגרת הזמן בה הוא עוסק, ובמידת האפשר לנסות להגיד משהו תיאורטי רחב יותר, זאת מתוך אמונה שיש לכך רלוונטיות גם בחשיבה על העתיד. אבל מכאן ועד עיסוק בעתידנות, או התיימרות להפוך תופעה תרבותית למכלול משתנים מדידים על גרף, המרחק רב מאד.

כנס ישראל 2021 –  זו ההפרטה שחסרה בדיון

ב-12-13 לינואר 2011 (ברביעי וחמישי השבוע), יערך בירושלים כנס בו ישוחחו קבוצות מתדיינים בנושאי כלכלה חברה וחינוך. הכנס, בשם 'ישראל 2021', הוא המשך של שני כנסים מהשנים הקודמות שערך מכון ראות תחת השאלה (היומרנית אבל אופטימית)– איך מביאים את ישראל לאחת מ-15 המדינות המובילות באיכות החיים. השנה חבר למכון גם העיתון הכלכלי דה-מרקר. מעיון קצר במסמכי עבר של מכון ראות עולה תמיכה מסוימת בליברליזציה כלכלית, לא מפתיע שהם בחרו את דה-מרקר כשותף לכנס שלהם. לא מפתיע גם העדרם של כמה מהקולות המשכנעים בישראל נגד תהליך ההפרטה ונגד העמקת הפערים החברתיים, ובמיוחד העדרם של נציגים ממרכז אדוה. על אף ההסתייגות הזו, ברשימת החסויות לכנס מופיעות כמה קרנות מובילות בישראל בקידום יזמות חברתית: הקרן החדשה לישראל –  ששותפתה עם רשת IVN בתוכנית המלגות והליווי ליזמים חברתיים, וקרן מיראז' –  שעוסקת בקידום מיזמים חברתיים בנגב, ביניהם תמיכה בפסטיבל האינדינגב. שני אלה, ביחד עם הנכונות של הכותבים מאתר 'עבודה שחורה' להצטרף כצופים בכנס, מצדיקה לדעתי כתיבה עליו כאן.

דה-מרקריזציה של התרבות

הסתייגות נוספת שיש לי מהכנס, היא שהוא מחזק את תהליך הדה-מרקריזציה של התרבות בישראל. מה שהתחיל בהתפטרותו של עורך הארץ, חנוך מרמרי, כמחאה על התחזקות מדור הכלכלה בעיתון לכדי חטיבה עצמאית, והמשיך בפלטפורמת בלוגים שמדגישה את עשיית העסקים כערך המרכזי (אפילו על פני חופש הביטוי), היה אולי בדיעבד רק נקודה אחת בתהליך תרבותי רחב של התחזקות שיח עשיית הכסף בישראל, על חשבון כל דבר אחר, החל מדיון באמנויות, בהומניזם ובעיקר על  חשבון חשיבה ביקורתית. אסור לשכוח שדיונים בנושא חברה וחינוך לא צריכים להצטמצם להיבטי כלכלי-מדיני בלבד.

איך חושבים על יזמות חברתית לעשור הקרוב?

ובכל זאת, "אנחנו לא נעכב את העתיד" (או ליתר דיוק לא נעצור את החשיבה על העתיד) בגלל ההסתייגויות האלה. יזמות חברתית היא תופעה שמציגה לכנס ישראל 2021 אתגר מיוחד. האידיאולוגיה של יזמות חברתית היא של יצירה כאריזמטית, של אדם אחד בעל מאפיינים ייחודיים לזמנו, ובנוסף אידיאולוגיה של רעיונות חדשניים מכיוונים בלתי-צפויים. שני העקרונות האלו (כאריזמה וחדשנות) הם כמעט הפוכים לניסיון לתכנן, למדוד ולכמת, להפיק תוכנית ברורה לגבי העתיד לבוא. לכן כל כנס, כל חשיבה על עידוד יזמות חברתית לטווח ארוך, צריכה לאמץ כמה עקרונות מהסוציולוגיה התרבותית, מהאנתרופולוגיה: לחשוב על מהם התנאים התרבותיים שיכולים לעודד יצירתיות, לחשוב איך נראית חברה שמעודד אנשים לבחור באורח חיים של עשייה חברתית, בניגוד אולי לחברה בה שולטת תרבות שבה 'עשייה לביתך' מתפרשת בהכרח רק כעשיית כסף.

כרטיסים במתנה לקוראי הקשר החברתי

וכן, גם אני קיבלתי כרטיסים ספורים לכנס (באחריות חברת בלינק) –  אחלק אותם למי שישלח מייל או ישאיר כאן תגובה. אשמח אם תכתבו לדוגמה, מהם לדעתכם נושאים חשובים לדיון בכנס כזה? או איך לדעתכם צריך להיראות דיון בנושא עידוד יזמות חברתית לעשור הקרוב?

עתיד מתוק

תגיות:   אנתרופולוגיה · יזמות חברתית · ישראל 2021 · כנס · כנסים3 תגובות

שמתי לב שהפוסטים האחרונים נוגעים מעט בקשר שבין אמנות לשינוי חברתי. היות וכל שינוי חברתי הוא גם פוליטי במהותו, ולו רק מפני שהוא משפיע על אופן חלוקת המשאבים בחברה, זה כמעט מפתיע שהדיון על יזמות חברתית בעולם הוא מאד סטרילי, חיוור פוליטית. העדר הדיון בולט במיוחד על רקע הכתיבה אודות תנועות שינוי חברתי, שהולידו את המושג 'פוליטיקה של זהויות', או מול הדיון בקשר שבין אמנות והתנגדות לסדר הקפיטליסטי (אסכולת פרנקפורט, מישהו?). אני תוהה האם הסיבה היא בגלל שהמיסגור של פעילות לקידום מטרות מוסריות כ-'יזמות חברתית' הוא חדש יחסית, כמעט בחיתוליו, או יותר בגלל קירבה לדיון האירגוני אודות חלוקה למגזרים בחברה (משלישי לרביעי), או שמא בגלל קירבת דם אחרת – לדוד הניאו-ליברלי. אני תוהה גם האם ביקורת אוטומטית כזו, של לשייך את היזמות החברתית לניאו-ליברליזם בלבד, היא לא פשטנית מדי, מטשטשת את הייחודיות, ומבחינה ערכית, מטשטש את היתרונות של יזמות חברתית כאחד הכלים החדשניים והמוצלחים בתקופתנו לעשייה מוסרית ולהצגת שינויים לחברה. המרכז החדש, מרכז מינרבה למדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב מנסה במסגרת פרוייקט הלקסיקון הפוליטי שלו, להציע דרכים חדשות לדיון על הפוליטי (בעידן הניא-ליברלי). החוקרים שם לא מחכים שאציע ערך בלקסיקון על המושג יזמות (ישנם כמה דברים קטנים בדרך, כמו כתיבת דוקטורט),  וכבר הוציאו שני כרכים של הפרוייקט, בצורה של כתב-עת דיגיטלי בשם 'מפתח' (הגיליונות זמינים להורדה באתר), או בכינויו המלא: כתב עת לקסיקלי למחשבה פוליטית.

ב-25 בנובמבר תיפתח במוזיאון בת-ים לאמנות עכשווית, תערוכה בנושא 'מהו הפוליטי?' (אוצרת, מעין אמיר). התערוכה היא בשיתוף מכון מינרבה ו'מפתח'. וכמה ימים לפני הפתיחת, הם יקיימו דיון שהקלטה שלו תשודר כחלק מהתערוכה. הייתי שמח אם מישהו שם יחשוף מה עומד מאחורי העזיבה של האוצרת המיוחדת טלי תמיר את מוזיאון נחום גוטמן. האם רק לי יש תחושה שזה קשור לתוכן הפוליטי והחשוב של התערוכות האחרונות שאצרה בו? האם הוועד המנהל של המוזיאון החליט להיכנע ללחץ 'ידידי המוזיאון' (ואוייבי האמנות), ליישר קו עם הג'נטריפיקציה והיאפיזציה של נווה-צדק, ולהפוך ממוזיאון לאולם תצוגה שקולע לטעם אספני אמנות-סלון או מתנות לדוד באמריקה (ניחוש שלי: תוך שנה-שנתיים אולם התצוגה בכניסה יסגר לטובת חנות מזכרות)?

ותקווה אחרת לגמרי: אולי הכנס הבא של מכון מינרבה ידון בשאלה נוספת, חשובה לא פחות מ-'מהו הפוליטי?'.

אולי…

תגיות:   אמנות · אקדמיה · דוקטורט · טלי תמיר · יזמות חברתית · כנס · כתבי עת · מוזיאון בת-ים · מוזיאון נחום גוטמן · מפתח · מרכז מינרבה · תיאוריהתגובה אחת

פוסט אורח בפורטל יזמות חברתית

לאחרונה עניתי על השאלון של סיני גז בגירסה שלו לפורטל היזמות החברתית של המכללה האקדמית קרית אונו. השאלון הזה הכריח אותי לכתוב במשפט איך הייתי מגדיר יזמות חברתית, ואני חושב שההגדרה שהוצאתי היא יותר סוציולוגית ופחות 'מהשדה', כלומר מסתכלת במבט מרוחק על התופעה, ומתוך הריחוק מנסה להציע משהו כללי – שיאפשר לעבוד עם התופעה היום תוך כדי השוואה למושגים אחרים ותקופות אחרות של עשייה חברתית. זה מה שיצא:

"הייתי אומר שיזמות היא מושג תיאורטי שמתאר תכונות של קבוצת אנשים בחברה. תכונות היזם מזוהות כמרכיב חשוב בצמיחה כלכלית ואולי גם מכילות מימד אוטופי. לאחרונה מחלחלת תפיסה זו (על המימד האוטופי שבה) גם לחשיבה על האופן שבו בני-אדם יוצרים ופועלים גם בזירות שאינן מסחריות.
היזמות החברתית באה לידי ביטוי לדעתי בחשיבה אחרת של מי שפועל היום בחברה (ומזהה עצמו כיזם חברתי) על האופן בו הוא עצמו פועל, וגם בצמיחה של מוסדות וארגונים חדשים בזירת העשייה החברתית (כגון קרנות פילנתרופיה יזמית)."

מה דעתכם?

פוסט אורח מאינדינגב

חזרה מאינדינגב 2010: היתה לי ההזדמנות והכיף לעדכן מזווית אנתרופולוגית יותר על החוויה בבלוג של הפסטיבל. מעין פוסט המשך למחשבות שהעלתי כאן לפני הנסיעה לאירוע. כתבתי בו על ההתרשמות שלי מהאווירה של נפילת חומות חשדנות עירונית, חומות שמאפיינות אותנו בחיי היום-יום, וגם על הרעיון שטקסים כאלו מהווים איום על הסדר החברתי, לכן יש צורך לתחם אותם בזמן ומקום, באיום הזה בדיוק שוכן הפוטנציאל לשינוי חברתי. סיכומים של הפסטיבל והפניות לכתבות מעולות נוספות אפשר לקרוא ב'עונג שבת' של גיאחה וגם אצל נדב לזר ב'אטמי אזניים'.

ארגון הייעוץ לעמותות 'קמרון' משיק את תוכנית 'תבונה' – ליווי למנהלי עמותות

לפני כשנה התקיים הכנס של קרן פראט על יזמות חברתית בהקשר ישראלי, דיווחתי אז שפיטר אדלר, מנהל הקרן בישראל התחייב לקדם את הנושא של יזמות חברתית-עסקית דרך מימון למיזם עסקי-חברתי חדש בשש עמותות. אני לא יודע מה עלה בגורל ההבטחה הזו (אבל אברר ואדווח כאן). בינתיים מסתבר שבשנה שחלפה קרו כמה שינויים בכיוון הזה: תוכנית פראדלר החליפה את שמה ל-'קמרון'. והיא משיקה תוכנית חדשה לליווי פיננסי ועסקי למנהלי עמותות בשם 'תבונה'. לפי המייל שקיבלתי מיהודית אינטראקט (בעבר מנכ"לית  יד-שרה והיום בצוות קמרון) התוכנית היא בעלות מסובסדת ושותפים לה גם המדינה (דרך משרד ראש הממשלה), וגם גופים פילנתרופים (קרן יד הנדיב ומכון שיתופים). אני לא יודע מה ההבדל המהותי בין התוכנית הקודמת לתמיכה בעמותות שהוצעה דרך תוכנית פארדלר, לבין התמיכה שמוצעת היום דרך תוכנית תבונה (אבל גם את זה אברר ואדווח כאן בעתיד), נדמה שמעבר לשינוי שם התוכנית, הכנסת המדינה כשותף לנושא היא צעד חדש משמעותי. נקודה נוספת היא הרוח הכללית שנושבת מאלון הפרסום לתוכנית – נדמה שהפעם הליווי ישים דגש רב יותר על ייעוץ לפיתוח מיזמים עסקיים-חברתייים ולא רק יעוץ ניהולי.

אפשר להגיש מועמדות למחזור חורף תשע"א עד מחר (14 אוקטובר). פרטים נופסים אפשר להוריד בקובץ PDF כאן על ארגון קמרון ומכאן על תוכנית תבונה.

תגיות:   אינדי נגב · אינדינגב · אנתרופולוגיה · הקריה האקדמית אונו · טקסים · יזמות חברתית · פוסט אורחתגובה אחת

לנחמנים יש אומן, לאוהבי מוזיקה אלטרנטיבית יש את מצפה גבולות. היום (יום חמישי 7 אוקטובר 2010) יפתח 'אינ-די-נגב' – פסטיבל המוזיקה לאמנים עצמאיים שלא חתומים בחברות התקליטים הגדולות ולא מככבים ברשימות ההשמעה של תחנות הרדיו.מה שהתחיל מרעיון של כמה חברים שחזרו מהודו ורצו "לשמוע מוזיקה בכיף, ואולי גם להעביר כובע בסוף הערב לכיסוי העלויות" מסתמן ככינוס החובה השנתי לכל מי שמופיע או מבקר במשולש המועדונים לבונטין7-אוזןבר-בארבי  (טוב, לא בדיוק משולש, יש גם את קפה ביאליק, בלום בר ועוד כמה מקומות מעולים בעיר). מעין נדידת חסידות מוזיקלית מתל-אביב אל מצפה גבולות, על גבול מצרים-עזה.
את הפסטיבל מארגנת קבוצה מדרום הארץ, כארוע ללא כוונות רווח. רוב העבודה, אם לא כולה, מתבצעת בהתנדבות על ידי צוות הקמה שמגיע כשבועיים לפני הפסטיבל כדי לבנות את הבמות ולהכשיר את השטח לקראת הגעה של כ-4000 איש (נכון ללפני שנה, וגם השנה כל הכרטיסים אזלו). מצפייה בכמה סרטוני יו-טיוב על הפסטיבל אפשר להתרשם שהמשתתפים, ובמיוחד מי שמתנדב בצוות ההקמה, עוברים חוויה מיוחדת שלא רחוקה כנראה מכל התעלות רוחנית אחרת. חלק מסבירים שזו העובדה שבדרך כלל הם מופיעים לפני כמה עשרות אנשים ופתאום ניתנת להם הזדמנות לחגוג עם עוד אלפים, כמובן שגם הנוף והיציאה מהעיר מכוונים את המשתתפים לחוויה אחרת, שונה מהאופן הרגיל של צריכת מוזיקה. אין בזה משהו חדש, ותוכלו לשמוע השוואות לבורנינג מן ("אבל בלי כל החרטא מסביב") בארצות הברית, או לגלסטנברי באנגליה, ומעל לכל אלה, הפך כבר מביך להגיד: וודסטוק.

סוד הקסם ההתנדבותי

מה שבהתחלה הפתיע אותי הוא הדמיון לרציונל של פסטיבל רוסקילד מדנמרק (עליו כתבתי כמה פוסטים למטה): התארגנות לקמפינג מוזיקלי רב-משתתפים, ששם לו מטרה מרכזית להיות מבוסס על עבודת מתנדבים, כמה שפחות מסחרית, ולאפשר למשתתפים בו (כולל הקהל) ליצור תוך התחשבות בסביבה. בישראל נוסף גם הרעיון של הוצאת ההתרחשות התרבותית אל מחוץ למרכז הארץ. אני חושב שאמנות בכלל, ויצירה בשלב הלא ממוסד שלה במיוחד, הם סוכנים מרכזיים ביצירת שינוי חברתי (במובן הסוציולוגי ובמובן הסוציאלי גם יחד). לא מפתיע לראות כאלו ביטויים חגיגיים של יזמות חברתית צומחים מתוך התסיסה הזו. מפתח נוסף, וחשוב להבנת סוד הקסם של פסטיבלים כאלו, הוא המרכיב ההתנדבותי. התנדבות הולכת יד-ביד רעיונית עם יצירת אמנות לא ממוסדת, וזאת מפני ששתיהן מבטאות את מה שהשוק והמדינה לא מאפשרות בדרך כלל: את העשייה מתוך רצון לא תועלתני, עשית דבר מתוך רצון פשוט – לגעת בזולת באשר הוא, ולא מתוך כוונה למכור לו עוד דקות שיחה לטלפון, או לשכנע אותו לתת למפלגה כזו או אחרת לייצג אותו במוסדות השלטון (ועל מוסדות הרווחה עליהם השלטון מופקד).

פינה חמה בלב האנתרופולוג

אנתרופולוגים שומרים מקום חם בלב לפסטיבלים מהסוג הזה. שבו התארגנות על בסיס גדול של מתנדבים והתכנסות למשך זמן טקסי מוגדר מראש, מאפשרת לנוכחים להרגישי משהו שונה מהיום-יום. לצאת מהזהות הקבועה יחסית שלהם, לצאת מהמבנה המקבע אל עבר הצמיגי והבלתי מתעצב, ומעל לכל, פשוט לחוש תחושת הזדהות גדולה עם בני-אדם באשר הם – לחוות קומיוניטאס (מושג שפיתח ויקטור טרנר). השנה אני הולך לגלות את כל זה מקרוב.

טריילר לסרט 'חיפושיות שחורות' – שמתעדת את הפסטיבל

לסרטון ארוך יותר – שמאפשר להרגיש את רוח הפסטיבל

תגיות:   אינדי נגב · אינדינגב · אמנות · התנדבות · יזמות חברתית · תיאוריהניתן להגיב.

גיליון הסתיו של סטנפורד לחדשנות חברתית  (Stanford Social Innovation Review), שהוא כתב העת הניהולי המוביל (אם לא היחיד) שמוקדש ליזמות חברתית, מציג מאמר של ג'ודית סמואלסון (Judith Samuelson) בשם 'עסקים גדולים משנים: יזמות פנים ארגונית היא התשובה לעוולות של העסקים'.(Big Business Matters: Social intrapreneurship is the answer for business’s woes)

במאמר מציעה סמואלסון לשנות כיוון בתאגידים הגדולים: במקום לעודד את התאגיד לפעול באופן מוסרי היא קוראת לעודד את המנהלים ואת העובדים לפעול כך ברמה אישית וליזום מתוך הארגון פעולות ותוכניות פילנתרופיות. המאמר הזה מעניין מאד מפני שיתכן והוא מצביע על כיוון אפשרי חדש שהשיח על אחריות חברתית של תאגידים הולך אליו, מה שכמובן משקף שינוי בשיח החברתי בכלל.

בין 'מעלה' למנהלת קשרי הקהילה (תראו  איזה יופי – תרמנו)

בקריאה לעודד את העובדים בתוך הארגון ופחות את המדינות של התאגיד כולו לפעול מוסרית, מסתתר משהו חדש-ישן. בעצם, כבר זמן רב גם המחקר האקדמי משקף את התחושה שיודע כל מי שנוכח בפעילויות ובכנסים של ארגון 'מעלה': יש מתח בין השפה של 'אחריות חברתית' ברמה התאגידית לבין מה שקורה בשטח. כך לדוגמה, בעוד הנציגים של ארגון מעלה מתעקשים (בהשפעת הספרות הניהולית המובילה בעולם) לפנות לשיקולי עלות-תועלת לארגון כולו (לדוגמה דרך ייסוד מדד מעלה הבורסאי), נציגי התאגידים השונים, המנהלים שנוכחים באותם כנסים שמארגנת 'מעלה', ממאנים לאמץ את השפה של אחריות כוללת, ונוטים להצביע על פרויקטים טובים בודדים שעשו, כלומר מקרי תרומה-פילנתרופיה ממוקדים. המנהלים נמנעים מלהציג כיצד (ואם בכלל) התאגיד שבו הם עובדים אכן מחויב להתנהלות מוסרית ואחראית כלפי הקהילה, כלפי העובדים שלו, כלפי משאבי הטבע והסביבה בהם הוא משתמש.

והנה מגיע מאמר שקורא ליישם את מה שכבר קורה בפועל, בשטח. במקום לפנות לשיקולי הרווח-הפסד של התאגיד כולו, נפנה ונעודד את המנהלים בדרגות השונות לפעול להקים יוזמות ממוקדות חברתיות לטובת הקהילה והסביבה, ולפעול מוסרית כמנהלים.

בין תאגידים רעים לאנשים טובים

אז מה כאן החידוש? נדמה שהכותבת לא מודעת למתח שהיא יוצרת, אבל יש כאן בעצם הסכמה עם הביקורת שמשמיעים המבקרים הכי קיצוניים היום נגד התנהלות התאגידים הרב-לאומיים שטוענים: 'הם פשוט לא יכולים להתנהל באופן מוסרי'. אולם בעוד מבקרי התאגידים קוראים או לממשלות להתערב יותר, ואפילו להתערב בפעילות תאגידית מחוץ לטריטוריה של המדינה, בהן הן מקיימים את העוולות עקב העדר חקיקה ופיקוח ממשלתי (לדוגמה קריאה לארה"ב להתערב בזכויות פועלים בסין) הכותבת של המאמר הנוכחי אומרת: בוא ננסה לפנות למצפון של האנשים שעובדים בתוך התאגיד שהוא רע 'מטבעו'. או בלשונה של סמואלסון (ובתרגום שלי):

"תחברו בור ללא תחתית של תאוות בצע בוול-סטריט, עם זיהום נפט ענק ועם עסקים שנדמה שהפכו כבדי שמיעה ביחס להשלכות ארוכות הטווח של המוצרים או ההשקעות שלהם, ותקבלו מרק רעיל של ציניות וכעס כלפי עסקים".

יש כאן חזרה לתפיסה ליברלית קלאסית, כזו שמשתקפת באמירה המפורסמת של מילטון פרידמן שהאחריות החברתית של תאגיד היא למקסם את הרווח הכספי שלו עבור בעלי המניות. משפט שההנחה שלו היא שהמדינה ורשויות הפיקוח שלה הן שצריכות לדאוג שהתאגיד יעשה זאת באופן שלא פוגע בקהילה ובסביבה, ולרתום את המיסים שתגבה ממנו לשירותים חברתיים.

כניסת היזם החברתי לתאגיד

יש חידוש נוסף שחבוי במאמר של סמואלסון ובמאמרים דומים נוספים שהולכים מתרבים לאחרונה. אם בעבר הדיון היה ברמת המדינה – שהוחזקה כאחראית לרווחה ולסביבה, לאחר מכן ברמת הארגונים החברתיים (NGO's) ותאגידים – שהפכו לתקווה של שנות ה-90 והעשור הראשון של המאה ה-21, כעת הדיון הולך יותר לכיוון של רמת הפרט – הסובייקט שאינו מצופה לפעול רק משיקולי רציונליות קרה, אלא משיקולי מוסריות חמה (זה שאין בהכרח סתירה בין השניים פחות חשוב לדיון כאן). הפניה הזו אל הפרט (סמואלסון קוראת לחזק את הוראת האתיקה בבתי-ספר למנהל עסקים) מכניסה את דמות היזם אל תוך המרק הסמיך של הדיון אודות אחריות חברתית של תאגידים. או במילים אחרות מוצגת כאן תפיסה החדשה שקושרת באופן הולך ומתהדק בין דמות היזם העסקי הפנים ארגוני (Intrapreneur) לבין דמות היזם החברתי.

תגיות:   אחריות חברתית של עסקים · אחריות תאגידית · יזמות חברתית · יזמות פנים-ארגונית · מעלהניתן להגיב.