המיתוס היזמי של ג'ובס

סטיב ג'ובס היה אדם מעורר השראה שהשפיע באופן מהותי על האופן בו אנו מתקשרים ומשתמשים במחשב. מותו הוא כמובן רגע עצוב ומעורר מחשבה לכל מי שאי פעם נגע בעכבר או השתמש בחלונות מחשב. אבל דווקא טקסי האבלות הגלובליים על לכתו, חושפים ביתר שאת את הנחות היסוד של התרבות שמנחה את הכפר הגלובלי הזה, ומאפשרת דיון על מקום היזמות בחיינו.

אפשר להגדיר את ג'ובס כטוטם בשבט הגלובלי-קפיטליסטי שבו אנחנו חיים. אותו עמוד עץ מפוסל בדמויות של חיות המסמלות את סיפור המיתולוגיה של השבט. איך לדוגמה עד הלוויתן הגדול היינו סתם פרטים בודדים, נלחמים זה בזה ללא משמעות, ללא קהילה. דרך ההסתכלות על ג'ובס כלווייתן הגדול של דורנו, אנחנו יכולים ללמוד משהו על עצמנו, על המיתוס שמכונן את החיים שלנו ביום-יום, ואת החוויה שלנו כקהילה אנושית בחברה קפיטליסטית עולמית. למיתוסים יש כוח רב – הם מעוררים ליצירה, מעניקים משמעות וסדר בחיים, אבל אותו כוח גם מדיר ומטיל צל ומסתיר מאיתנו צדדים ואפשריות חיים נוספות.  אני רוצה לשתף כאן בקצרה את תמצית ההיקסמות והריחוק שאני חווה כחוקר יזמות חברתית.

יזמות –  לצבור חוויות כדי שירצו להשקיע בנו

לאחרונה הזדמן לי לשמוע מנהל בקרן הון-סיכון מספר לקהל של חיילים משוחררים על העבודה שלו :

"אחד הדברים ששמתי לב שהשתנו במהלך ה-15 שנה שלי בתחום, הוא שהיום יזמים שפונים אלינו מספרים קודם כל מה הם עשו עד שהגיעו אלינו: באיזו חברה עבדו, מה הקימו לפני המיזם הנוכחי, ורק בסוף, אחרי שאני שואל אותם במפורש, הם טורחים לציין בהערת אגב – 'אה, כן, יש לי תואר במחשבים מאוניברסיטת תל-אביב'.  פעם, כשהיה מגיע אלינו יזם, דבר ראשון הוא היה מציג בלי שנבקש איפה ומה הוא למד…". "…השכלה פורמלית היא עדיין דבר חשוב. אנחנו עדיין מסתכלים מה התעודות של היזם. אבל העיקר הוא לצבור ניסיון וחוויות שיאפשרו לכם להגיע למקום שבו הקרן תרצה להשקיע בכם".

בדברים האלה, בעשר הדקות המנומנמות של סוף ההרצאה, נפרסה תמצית המושג יזמות בעידן שלנו:  יזם הוא מי שפועל באופן מתמיד כדי לצבור ניסיון, לצבור חוויות, אבל לא כדי שיוכל להשוויץ בהן לחברים בתמונות באנג'י בפייסבוק, אלא כדי שיוכל ברבות הזמן להמיר את אותן חוויות לתגמול חומרי בשוק (ובמילים אחרות להמיר ל-כסף), רצוי תגמול חומרי כמה שיותר גדול (ראו הסדרה 'מסודרים'). או במילים אחרות להמיר את החוויות "למקום שבו הקרן תרצה להשקיע בכם".

מי שזיהה את המגמה הזו כבר בסוף שנות ה-70, וליתר דיוק בסדרת הרצאות שהעניק בין השנים 1978-79, היה מישל פוקו (כן, ההוגה הפוסט-מודרני, האייקון או הטוטם' של שבט הפילוסופים ומדעני החברה 'הביקורתיים'). פוקו, שנים ספורות לפני פטירתו (גם היא בטרם עת), לא הספיק לפתח את רעיון 'האדם היזמי' הזה מעבר למסורת בעל-פה, שהיום מדעני-החברה מגלים בה עניין רב. הטענה שהוא מעלה באחת ההרצאות היא אפילו נרחבת יותר: היזמות לדבריו הופכת לחזות הכל, האדם הוא "היזם לעצמו" (Entreprenur of Himself) באופן בלתי פוסק, זו תמצית החיים בעידן הניאו-ליברלי. פוקו, חשוב לציין, לא סותר, אלא מפתח חלקים מתפיסת היזם שהציע שומפטר – כטיפוס שמניע את גלגלי הכלכלה הקפיטליסטית (היזם השומפטריאני הוא מודל משפיע עד היום, ומוזכר גם כשמדברים על יזמות חברתית).

יותר משלושים שנה לאחר ניצני הניתוח הזה נפטר סטיב ג'ובס, וסיפור החיים שנפרס בכתבות הסוקרות את פועלו מרגשות ומעוררות השראה. התקשורת פורסת בפנינו מודל אפשרי לחיינו אנו: האופן שבו אפשר לחיות חיים שהם רצף של חוויות המוליכות את בעליהן לשיאי יצירה וחדשנות שמשפיעים על העולם כולו. זו מיני-אודיסיאה, שירת הלל לגיבור הכפר הגלובלי (ובדרך משהים את הביקורת על תפיסת 'הגן הסגור' שבה נוקטת 'אפל', באופן שמגביל את אותה היצירתיות והחופש היזמי המהולל). מבחינתי כאדם וכחוקר אין כאן ציניות. קשה שלא להתפעל וטיפשי שלא לקבל השראה ולהיות מוקסמים מהסיפור המדהים הזה: 1976- מחשב אפל הראשון; 1983 – כישלון עם מחשב 'ליסה'; 1984 – הצלחה עם 'מקינטוש'; 1985 עזיבה מתוקשרת מ'אפל'; 1986 – ייסוד 'פיקסאר'; 1997 – חזרה כמנצח  לביתו ב'אפל'; 2001 –  'האייפוד'; 2007 – 'האייפון'; 2010 – 'האייפד'. כל אחד מהרגעים הללו שינה והשפיע על העולם באופן משמעותי.

הצד המואר במיתוס היזמות

בימים הספורים שחלפו מאז נפטר, הולך מצטייר כי סטיב ג'ובס הוא איקון, סמל אידאלי, קדוש של השוק והחברה – הוא אחת הדמויות מעוררות ההשראה בדורנו בדיוק מפני שהוא מייצג באופן מוצלח ואידאלי את דמות 'האדם היזמי'. האדם שחווה כאמור את חייו כסדרה מתמשכת של 'הזדמנויות' להעשיר את 'ההון האנושי' שלו באופן שיתוגמל באופן חומרי, בזירת השוק. יזמות חברתית לוקחת את המשוואה הזו ומשנה את הדגש בצד התגמול. במקום לדבר על תגמול חומרי מציעה דרך היזמות החברתית ליזם ההולך בה תגמול בעצם יצירת שינוי לטובה בחברה. בעיני זה רעיון אצילי, פעלתני, חיובי, נאור, יצירתי והכי חשוב קושר ויוצר קשרים חברתיים ואחווה בין-בני-אדם.

באחד מסרטוני הפרסומת של 'אפל', מזדקק המסר שובה הלב והמרגש הזה, לפיו היזם (המעז, צובר הניסיון) מנצח. בין אם בדרך היזמות החברתית ובין אם בדרך היזמות העסקית. דרך אגב, דווקא את הגרסה העוצמתית הזו, בקולו של ג'ובס עצמו, נגנזה בזמנו לטובת קריין מקצועי, ועכשיו היא רואה עדנה בצורת ממים (חיקויים ומחוות שיעתוק של שיעתוק המקור) ומחוות אבלות והוקרה ברשת.

הצד המואפל במיתוס היזמות

כאשר מובאת תפיסת היזמות אל הקצה, הולכים ונחשפים גם צדדים פחות מוארים בשאיפה לחיות חיים כאלו. רעיון היזמות בכלל וגם רעיון היזמות החברתית גובה מאיתנו מחיר חברתי ואישי. את אחד הצדדים של המחיר הזה ניתן לראות לדוגמה במחאת האוהלים – קבוצות של אזרחים שצועקים 'אנחנו רוצים שהמדינה תפסיק לראות בנו רק יזמים' (וכאן שוב, מומחש הפער בין תנועת דרור ישראל לדה-מרקר, שהועלה בפוסט הקודם, וזוכה לפיתוח בתגובה של מאן דהו).  נקודה נוספת לביקורת היא המחיר האישי שתפיסת עולם כזו גובה מאיתנו. מעבר לכך שהיא עלולה לשעבד אותנו למרוץ אחר הזנב של עצמנו, אחר יותר חוויות כדי לפרוט אותן ליותר הון וחוזר חלילה, יש בתפיסת עולם כזו גם ובעיקר משהו המצהיר על וויתור מוחלט על הקסם, ועל המרכיבים החשובים ביותר ביצירת חברה – וויתור על הסתכלות אנושית לא תועלתנית על הזולת והתפעלות רומנטית מיופיו של העולם באשר הוא. כאילו שבנתינת ההסכמה בפועל לשליטת מודל האדם היזמי בחיינו, ניטלת מאיתנו גם חלק מהנשמה שלנו. אני לא מאמין שחברה אכן מתקיימת ללא המרכיבים האלו, ולכן קשה לי לדמיין מציאות שבה המודל היזמי הופך לחזות הכל. אבל זו בכל זאת נקודה שראוי לשים אליה לב, במיוחד בעידן שבו מערכת החינוך הולכת ונתפסת בעיקר כלי להכשרת עובדים לעולם הגלובלי, אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר.